מסכת פסחים, פרק י, שיעור 41

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין מצוות קידוש והבדלה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (שמות כ ח) 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', ודרשו חכמים מפסוק זה, זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן – מצוה לזכור את השבת באמירת קידוש על היין. ממשיכה הברייתא ומבררת, אֵין לִי ללמוד מפסוק זה אֶלָּא שיש מצוה לזכור את השבת בַּיּוֹם, כלשון הפסוק 'יום השבת', בַּלַּיְלָה מִנַּיִן, שאף בו יש מצוה להזכיר ולקדש את השבת על יין, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת'. תמהה הגמרא על סיום דברי הברייתא, תַּנָּא מְהַדַּר אַלֵּילְיָא – הרי התנא שבברייתא מחזר אחר פסוק המלמד שיש מצוות קידוש בלילה, וְנָסֵיב לֵיהּ קְרָא לִימָמָא – ומביא פסוק שכתוב בו בפירוש לשון 'יום השבת', וכיצד ניתן ללמוד ממנו את מצוות הקידוש בלילה. וְעוֹד קשה, עִקָּר קִידּוּשָׁא בְּלֵילְיָא הוּא – הרי עיקר מצוות קידוש היא בלילה, בעת כניסת השבת, ואילו מלשון הברייתא נשמע שעיקר המצווה היא ביום, וצריך פסוק מיוחד ללמד שגם בלילה שייכת מצוות קידוש. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לגרוס בברייתא זו, נאמר בפסוק 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', ודרשו חכמים, זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ – יש להזכיר את השבת בקידוש על כוס יין בכניסתה. אֵין לִי ללמוד מפסוק זה אֶלָּא שיש להזכיר את השבת בַּלַּיְלָה, בעת כניסת השבת, בַּיּוֹם מִנַּיִן – מהיכן ניתן ללמוד שאף ביום השבת יש מצוה לחזור ולהזכיר את השבת על היין, תַּלְמוּד לוֹמַר 'זָכוֹר אֶת יוֹם', ולא 'זכור את השבת', ללמד שיש מצוה נוספת לקדש ביום, אף שכבר קידש בלילה.

מבררת הגמרא, בַּיּוֹם מַאי אוֹמֵר – מהו נוסח הקידוש של יום השבת. אָמַר רַב יְהוּדָה, אומר רק 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן', ואינו מוסיף ברכה של קידוש כמו בלילה. רַב אַשִׁי אִיקְּלַע – הזדמן לָעיר מְחוֹזָא, אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו לו בני המקום בבוקר יום השבת, לִיקַדֵּישׁ לָן מַר 'קִדּוּשָׁא רַבָּה' – יקדש לנו מר 'קידוש גדול'. אָמַר רב אשי בליבו, מַאי – מהו אותו 'קִדּוּשָׁא רַבָּה' שהם נוהגים בו, ולא ידע האם הם מוסיפים ברכה מלבד 'הגפן'. אך אמר בליבו, מִכְדִי כָּל הֵיכָא דְּאִיכָּא בְּרָכָה – הרי בכל מקום שיש כמה ברכות, כגון קידוש והבדלה, תמיד מברכים 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן' בְּרֵישָׁא – בתחילה, בָּרִיךְ – בירך רב אשי תחילה 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן', וְאַגִּיד בֵּיהּ – והאריך מעט בסיום הברכה, לראות כיצד ינהגו [ואם היה רואה שאינם שותים, היה מבין שמנהגם לברך גם ביום את ברכת הקידוש כמו בלילה, והיה נוהג כמנהגם], חַזְיֵיהּ גַּבְרָא סַבָּא דְּקָא גָּחֵין וְשָׁתֵי לֵיהּ – ראה אדם אחד זקן שהתכופף ושתה מכוסו, והבין מכך שאין דרכם להוסיף ברכה נוספת. [והטעם שקידוש זה מכונה 'קידושא רבה', היינו כיון שברכת 'הגפן' נאמרת תמיד, בכל הקידושים (רש"י). ויש מפרשים שמכנים קידוש זה 'קידושא רבה', כלומר הקידוש הגדול, בלשון סגי נהור, שבאמת זהו קידוש קטן, שאין בו ברכה נוספת מלבד ברכת הגפן (תוספות רי"ד)]. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ – קרא רב אשי על עצמו את הפסוק (קהלת ב יד) 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ', שהתבונן לראות את הנהגתם תחילה, כדי שידע לנהוג כראוי בפניהם.

הגמרא דנה עתה בענין קידוש על היין או על הפת: אָמַר רַב בְּרוּנָא, אָמַר רַב, אדם שנָטַל יָדָיו לסעודה קודם הקידוש, לֹא יְקַדֵּשׁ כלל בעצמו, כיון שבכך שנטל ידיו גילה דעתו שהפת חביבה עליו יותר מהיין, ולכן לא יקדש על היין, שאינו חביב לו, וגם על הפת אינו יכול לקדש, לפי שסבר רב ברונא שאין מקדשים כלל על הפת, אלא ישמע קידוש מאדם אחר. וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אָמַר רַב, נָטַל יָדָיו, לֹא יְקַדֵּשׁ. דוחה זאת הגמרא, אָמַר לְהוּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא, אַכַּתֵּי לֹא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב – עדיין לא נפטר רב מן העולם, שַׁבְקִינָן לִשְׁמַעְתֵּיהּ – וכבר עזבנו ושכחנו את דבריו, והרי זִמְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב – פעמים רבות הייתי עומד לפני רב בזמן שבא לקדש, זִמְנִין דַּהֲוָה חֲבִיבָא לֵיהּ רִיפְתָּא – ופעמים שהיה רעב והיתה הפת חביבה עליו יותר מהיין, והיה מְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא – על הפת. וְזִמְנִין דַּהֲוָה חֲבִיבָא לֵיהּ חַמְרָא – ופעמים שהיה צמא, והיין היה חביב עליו יותר, והיה מְקַדֵּשׁ אַחַמְרָא – על היין, אַלְמָא בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא – ומוכח שהדבר תלוי בחביבות של הפת או היין לאותו אדם שבא לקדש, ומי שחביבה עליו הפת יותר רשאי לקדש עליה, וְלַאו בִּנְטִילָה תַּלְיָא מִילְּתָא – ואין הדבר תלוי אם נטל ידיו תחילה או לא. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאם הפת חביבה עליו יותר עתה, יקדש עליה. ואם היין חביב עליו יותר, יקדש על היין.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין קידוש על היין: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא עַל הַיַּיִן, וְאֵין מְבָרְכִין אֶלָּא עַל הַיַּיִן, וְאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה בבית המקדש אֶלָּא עַל הַיַּיִן, בזמן שמנסכים אותו על גבי המזבח. והבינה עתה הגמרא ש'אין מברכין אלא על היין' היינונ ברכה ראשונה, ותמהה, אַטּוּ אַשִּׁכְרָא וְאַמַּיָּא מִי לֹא מְבַרְכִינָן – וכי על שיכר ומים אין מברכים ברכת 'שֶׁהַכֹּל נהיה בדברו', והרי אסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה, ובודאי יש לברך אף על שתיית שאר משקין. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי, הָכִי קָתָּנֵי – כך יש לבאר את הברייתא, אֵין אוֹמְרִים 'הָבֵא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ' אֶלָּא עַל הַיַּיִן, אֲבָל אַשִּׁכְרָא לֹא – אך אין מברכים ברכת הקידוש או ברכת המזון על שיכר, וכל שכן שלא על המים. וְהָנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שאין מברכים ברכת המזון על כוס של שיכר, היינו באופן דְּלֹא קָבַע סְעוּדָה עִילָּוֵיהּ – שלא קבע סעודתו על שתיית השיכר, אֲבָל קָבַע סעודתו עִילָּוֵיהּ, לֵית לַן בָּהּ – אין בכך חשש, ויכול לברך עליו ברכת המזון [אבל על מים אינו מברך אף אם קבע עליהם סעודתו].