מסכת פסחים, פרק י, שיעור 54

רַבִּי שִׂמְלַאי, אִיקְּלַע לְבֵי פִּדְיוֹן הַבֵּן – הזדמן למקום שהיה בו פדיון הבן, בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו ממנו שאלה זו, אמנם ברכת 'עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן' וַדַּאי אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ, כיון שעליו מוטלת מצוה זו, אך יש להסתפק לגבי ברכת 'שֶׁהֶחֱיָינוּ', שאמנם פשוט שיש לברך ברכה זו מאחר וזו מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה, והרי היא דומה למצוה הבאה מזמן לזמן (רמב"ם ברכות פי"א ה"ט), מַאן מְבָרֵךְ – מי מברך ברכה זו, האם הכֹּהֵן מְבָרֵךְ, דְּקָא מָאטֵי הֲנָאָה לְיָדֵיהּ – כיון שהוא הנהנה ממצוה זו, שנותן לו אבי הבן חמשה סלעים, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שאֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ ברכה זו, דְּקָא עָבִיד מִצְוָה – כיון שהוא זה שמקיים את המצוה. לֹא הֲוָה בְּיָדֵיהּ – לא היתה ביד רב שמלאי תשובה לשאלתם. אֲתָא שָׁאִיל בֵּי מִדְרָשָׁא – בא רב שמלאי ושאל שאלה זו בבית המדרש, אָמְרוּ לֵיהּ, אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, גם ברכת 'על פדיון הבן', וגם ברכת 'שהחיינו'. פוסקת הגמרא: וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.

הרי"ף מביא את סוגיית הגמרא במנחות (סה:) לגבי מצוות ספירת העומר, המתחילה בפסח: וּמִיחַיְּיבִין לְמִימְנֵי יוֹמֵי דְּשִׁבְעָה שְׁבוּעֵי מֵאוּרְתָא דַּחֲמֵיסָר בְּנִיסָן נַגְהֵי שִׁיתְּסַר – ויש חיוב להתחיל למנות את שבעת השבועות של ספירת העומר ממוצאי ט"ו בניסן, ליל ט"ז, דִּכְתִיב (ויקרא כג טו) 'וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת'. וְתָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק 'וּסְפַרְתֶּם לָכֶם', ללמד שכָּל אֶחָד וְאֶחָד מוֹנֶה לְעַצְמוֹ. ומה שנאמר בפסוק לשון 'מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת' אין הכוונה לשבת סתם, אלא היינו מִמָּחֳרָת יוֹם טוֹב של פסח, שאף יום טוב מכונה 'שבת'. וְתַּנְיָא נַמִּי הָכִי – ושנינו כן אף בברייתא, נאמר בהמשך הפסוק (שם טו-טז) 'מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה, עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם', יָכוֹל הייתי לומר שיִקְצוֹר את התבואה בזמן הראוי, והיינו ממחרת הפסח, וְיָבִיא את העומר וְיִסְפּוֹר חמשים יום אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה, תַּלְמוּד לומַר – לכך נאמר בפסוק (דברים טז ו) 'מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת', הרי שמיד משעת הקצירה יש להתחיל את הספירה.

ממשיכה הברייתא ודורשת, אף שהתבאר שמיד אחרי הקצירה יש להביא ולספור, עדיין יָכוֹל הייתי לומר שיִקְצוֹר את התבואה בזמן הראוי, וְיִסְפּוֹר מיד חמשים יום, וְיָבִיא את העומר אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה, ואפילו לאחר זמן, תַּלְמוּד לומַר 'מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם', ללמד שבאותו יום שקוצרים ומתחילים לספור יש גם להביא את העומר.

כיון שאמרה התורה ששלשה דברים אלו נעשים ביום אחד, יָכוֹל הייתי לומר שיִקְצוֹר בַּיּוֹם וְיָבִיא בַּיּוֹם וְיִסְפּוֹר בַּיּוֹם, תַּלְמוּד לומַר (ויקרא כג טו) 'שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה', ואֵימָתַי הֵן תְּמִימוֹת – כיצד מתקיים ציווי התורה שיהיו שבעת השבועות 'תמימות', כלומר שלמות, הרי זהו רק בִּזְמַן שֶׁהוּא מַתְחִיל מִבָּעֶרֶב, שאילו יתחיל מהבוקר יהיו שבעת השבועות חסרות לילה אחד, הָא כֵּיצַד, על ידי שקְצִירָה וּסְפִירָה נעשות כבר בַּלַּיְלָה, וַהֲבָאָה נעשית בַּיּוֹם.

דין נוסף בהלכות ספירת העומר: וְכִי הֵיכִי דְּמִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי – וכמו שיש מצוה למנות כל יום ויום משבעת השבועות, הָכִי נַמִּי מִצְוָה לְמִימְנֵי שְׁבוּעֵי – כך יש גם מצוה למנות את השבועות, דְּאָמַר אַבַּיֵּי, מִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שְׁבוּעֵי – מצוה על האדם לספור את הימים, ומצוה לספור את השבועות.

עתה מברר הרי"ף את איסור אכילת תבואה חדשה קודם הבאת העומר: וְאָסִיר לָן לְמֵיכַל חָדָשׁ – ואסור לנו לאכול מהתבואה החדשה, של שנה זו, עַד אוּרְתָא דְּשַׁבְסַר בְּנִיסָן, נַגְהֵי תְּמָנֵיסַר – עד ליל מוצאי י"ז בניסן, אור לי"ח, דִּכְתִיב לגבי הבאת העומר (ויקרא כג יד) 'וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם' וגו', וכיון שבזמן הזה אין מקריבים את קרבן העומר, אין אוכלים בכל היום הראוי להבאתו, והיינו כל יום ט"ז בניסן, וּתְנַן במשנה (ערלה פ"ג מ"ט) הֶחָדָשׁ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, ואף בחוצה לארץ, וכיון ששם נוהגים שני ימים טובים של גלויות, נמצא שהיום הראשון שאחרי יום טוב הוא י"ז בניסן, ורק בסופו מותר לאכול מהתבואה החדשה. וְאַמְרִינָן בַּגְּמָרָא (מנחות סח:), אָמַר רַבִינָא, אָמְרָה לִי אֵם – אומנתי, אָבוּךְ אָכֵיל בְּאוּרְתָא דְּשַׁבְסַר נַגְהֵי תְּמָנֵיסַר – אביך היה אוכל מהתבואה החדשה בליל מוצאי י"ז, אור לי"ח. וטעמו, כיון דסָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר על האמור במשנה ש'התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור', כלומר, שאיסור חדש הוא מתקנת חכמים, וְהַלֹּא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג יד) 'עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה', ויש לדרוש מלשון זו שהאיסור הוא עַד עִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם – עד סוף היום, וְקָא סָבַר – וסבר רבי יהודה 'עַד עצם היום הזה' האמור בתורה, וְעַד בִּכְלָל – אף אותו יום בכלל האיסור, והיינו יום ט"ז, וְכיון שבחוץ לארץ נוהגים יום טוב שני של גלויות, חַיְישִׁינָן לִסְפֵיקָא – אנו חוששים לספק שמא 'ממחרת הפסח' הוא י"ז, הִילְכַּךְ – לכן, שַׁבְסַר, דִּסְפֵיקָא דְּשִׁיתְּסַר הוּא – יום י"ז, שהוא ספק ט"ז, לֹא אָכֵיל עַד אוּרְתָא – לא היה אוכל בו מהתבואה החדשה עד הלילה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, שבחוץ לארץ אסור לאכול תבואה חדשה עד סוף יום י"ז בניסן.

סְלִיק פִּרְקָא

וּסְלִיקָא מַסֶּכֶת דְּפֶסַח רִאשׁוֹן