מסכת ראש השנה, פרק ג, שיעור 8

כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת, של כל בעלי החיים (ויש להסתפק האם גם בעלי חיים טמאים בכלל זה (ר"ן)), כְּשֵׁרִין לתקיעת שופר של ראש השנה, חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְנֵי שֶׁהוּא נקרא 'קֶרֶן', ולא שופר, ואילו לגבי תקיעת שופר של שנת היובל נאמר (ויקרא כה ט) 'וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה', ולומדים את דין התקיעה של ראש השנה מתקיעת השופר של שנת היובל, ולכך אף בראש השנה יש צורך לתקוע ב'שופר', ולא בשל פרה המכונה 'קרן'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ו ה) 'וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר', ו'יובל' הוא אַיִל, הרי שאף שופר של איל נקרא 'קרן', ואם כן יש להכשיר אף את של הפרה, הגם שהוא קרוי קרן. אמנם חכמים החולקים עליו סוברים ששופר של איל קרוי גם שופר וגם קרן, ואילו של פרה נקרא רק קרן, ולכן הוא פסול (גמרא).

המשנה עוסקת עתה בתקיעות שהיו בבית המקדש, שם היתה מצוה לתקוע גם בחצוצרות. שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, לכתחילה היו עושים אותו שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט – ישר, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת – שני אנשים התוקעים בחצוצרות עומדים מִשְּׁנֵי הצְּדָדִין של האדם התוקע בשופר. הַתוקע בשׁוֹפָר היה מַאֲרִיךְ בתקיעתו, וְהַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, כדי שבחלק מהזמן ישמעו את השופר לבדו, לפי שֶׁעיקר מִּצְוַת הַיּוֹם היא בַּשּׁוֹפָר. (אף שיש צורך לשמוע את התקיעה כולה, ובדרך כלל אין אדם יכול לשמוע שני קולות כאחד, מכל מקום מתוך חביבות המצוה יכול האדם לשמוע את קול השופר גם אם יחד אתו נשמע קול החצוצרות, ואף על פי כן היה השופר מאריך, שיהא היכר לכך שעיקר המצוה היא בשופר (גמרא)).

וּבְתַעֲנִיּוֹת ציבור שגוזרים בשל צרה הבאה על ישראל, תוקעים בְּשופרות שֶׁל זְכָרִים – אֵילִים, כְּפוּפִים, לרמז שצריך האדם לכוף דעתו ולחזור בתשובה, וּפִיו מְצֻפֶּה כֶסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע – בין שני השופרות. שׁוֹפָר מְקַצֵּר בתקיעתו, וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכִין, לפי שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת, שנאמר (במדבר י ט) 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם'.

גמרא

שנינו במשנה כיצד לנהוג כשתוקעים בשופר ובחצוצרות יחד, הגמרא מבארת היכן היה דבר זה נוהג: תַּנְיָא בברייתא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן שייכים דינים אלו, בַּמִּקְדָּשׁ, שבו היו תוקעים בראש השנה גם בחצוצרות, ובתעניות היו תוקעים גם בשופר, אֲבָל בִּגְבוּלִין – בשאר ערי ישראל, מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שׁוֹפָר, והיינו בראש השנה, אֵין תוקעים בחֲצוֹצְרוֹת, ומָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲצוֹצְרוֹת, והיינו בתעניות ציבור, אֵין תוקעים בשׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי קְרָא – מאיזה פסוק יש ללמוד דין זה, שנאמר (תהילים צח ו) 'בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה", הרי שמבואר בפסוק שתוקעים בשופר ובחצוצרות יחד, אך יש לדייק מסיום הפסוק ש'לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה" הוּא דְּבָעֵינָן – רק שם יש צורך בחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, אֲבָל בְּעָלְמָא – בשאר מקומות, לֹא.

משנה

שָׁוֶה – דומה בדיניו הַיּוֹבֵל – יום הכפורים של שנת היובל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לַתְּקִיעָה – שמנין התקיעות שוה בשניהם, וְלַבְּרָכוֹת – להוספת 'מלכיות זכרונות ושופרות' בתפילה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יש חילוק ביניהם, שבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים (-אילים), וּבַיּוֹבֵל תוקעים בְּשֶׁל יְעֵלִים.

גמרא

אָמַר רַבִּי לֵוִי, שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפֻּרִים, מצוותן בְּשופרות כְּפוּפִים. תמהה הגמרא, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי שנינו במשנתנו, שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁל יָעֵל פָּשׁוּט, ולא כפוף. מתרצת הגמרא, הוּא – רבי לוי, דְּאָמַר שמצוותם בכפופים, כְּשיטתו דרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִים, וביובל בשל יעלים. שואלת הגמרא, אם כן, מדוע אמר רבי לוי דין זה בשם עצמו, וְלֵימָא – והרי היה לו לומר רק 'הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה'. משיבה הגמרא, אִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה אֲמֵינָא – היינו סבורים שהלכה כמותו אֲפִילּוּ בְּיוֹבֵל, שיש לתקוע בשל יעלים, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך אמר רבי לוי את דינו בלשון זו, שמתוך כך נבין שהלכה כרבי יהודה רק לענין ראש השנה, שיש לתקוע בשופר כפוף.

משנה

שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק לכל ארכו, אף שלא נפרדו שני חלקיו לגמרי זה מזה, וְדִבְּקוֹ בדבק, פָּסוּל, כיון שבזמן שהיה סדוק אין לו שם 'שופר', והרי זה כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר. דִּבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת ועשה מכולם יחד שופר אחד, פָּסוּל. נִקַּב השופר, וּסְתָמוֹ במין השופר, אִם עתה עדיין אותו חור סתום מְעַכֵּב – מְשַׁנֶּה אֶת קול הַתְּקִיעָה, פָּסוּל, כיון שאין הסתימה בטלה לשופר, והרי זה כהשמעת קול שופר יחד עם קול אחר. וְאִם לָאו, שאין עתה שינוי בקול השופר, אף שלפני שסתמו היה שינוי בקולו, כָּשֵׁר.