מסכת שבועות, חזרה, פרק ב

פרק ב, משנה א: אופני השגגות בטומאת מקדש וקדשיו הם ארבע: א. שכח את הטומאה וזוכר הוא את הקודש. ב. שכח את הקודש ושכח את הטומאה. וכן אם שכח את שני הדברים. ג. שכח שהוא טמא וזוכר את המקדש. ד. שכח את המקדש וזוכר שהוא טמא. או ששכח את שניהם. בכל אלו מתכפר בקרבן עולה ויורד.
משנה ב: איסור הכניסה למקדש הוא בין לעזרה עצמה, ובין לתוספת העזרה, והדרך להוסיף על העזרה [ועל העיר] היא במלך, ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשני קרבנות תודה, ובשיר. ובית דין מהלכים ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם. ולחם התודה הפנימי, הקרוב לבית דין, נאכל. והלחם החיצוני נשרף. אך אם לא עשו כן בעת הוספת העזרה, אין בה קדושה, והנכנס לשם פטור.
משנה ג: הנכנס למקדש כשהוא טהור, ונטמא, חייב לצאת מיד. ואם השתחוה שם, או שהה שיעור זמן של השתחואה, או שיצא בדרך הארוכה ולא בקצרה, חייב. אך אם יצא מיד בדרך הקצרה, פטור. ואם טעו בית דין והורו לו לצאת בארוכה, אין חייבים על כך פר העלם דבר של ציבור.
משנה ד: המשמש עם אשתו כשהיא טהורה, ואמרה לו שנטמאה, עליו להמתין עד שימות האבר, אך אסור לו לפרוש מיד, ואם פירש חייב חטאת, ואם טעו בית דין והורו שעליו לפרוש מיד, חייבים פר העלם דבר.
משנה ה: אדם שידע שהוא טמא ולא ידע באיזו טומאה, ואחר כך שכח ונכנס למקדש, לרבי אליעזר פטור, ולרבי עקיבא חייב. ואם ידע שהוא טמא ונעלם ממנו המקדש, לרבי אליעזר ורבי עקיבא פטור, ולרבי ישמעאל חייב.