מסכת שבועות, חזרה, פרק ד

פרק ד, משנה א: היודע עדות לחבירו, ונשבע לו שאינו יודע עדות, חייב קרבן שבועת העדות, ובתנאי שהיתה עדותו מועילה לו, ולכן נוהג חיוב זה רק באנשים, רחוקים, כשרים, הראויים להעיד גם מדרבנן. אם לא נשבע בעצמו, אלא השביעוהו אחרים וחזר ואמר שאינו יודע עדות, חייב רק אם היה הדבר בפני בית דין. ואם נשבע מעצמו, לרבי מאיר חייב אפילו אם נשבע חוץ לבית דין, ולחכמים חייב רק אם נשבע בבית דין.
משנה ב: הנשבע שבועת העדות במזיד, והיינו שזכר את העדות באותו זמן, חייב בין אם היה מזיד על איסור השבועה ובין אם שגג בה, אבל אם היה שוגג על העדות עצמה, שלא זכרה באותה שעה, פטור. ובאופן שהזיד ומתחייב קרבן, חיובו הוא קרבן עולה ויורד.
משנה ג: שבועת העדות היא באופן שהתובע משביע את העדים שיעידו לו עדות המועילה לו, והם אומרים שבועה שאיננו יודעים לך עדות, או שאמרו רק אין אנו יודעים לך עדות, והוא אמר להם 'משביע אני עליכם', ואמרו אמן. אם כפרו חוץ לבית דין, והשביע אותם כמה פעמים, ובבית דין הודו, פטורים. אך אם כפרו בבית דין, חייבים על כל אחת מהשבועות שנשבעו חוץ לבית דין. אמנם אם כל השבועות היו בפני בית דין, חייבים רק על השבועה הראשונה.
משנה ד: אם כפרו שני העדים בתוך כדי דיבור, שניהם חייבים קרבן שבועה. אך אם היה הפרש של כדי דיבור בין כפירותיהם, רק הראשון חייב. כפר אחד, והודה אחד, הכופר חייב. היו שתי כיתי עדים, וכפרה הכת הראשונה ואחר כך כפרה הכת השניה, שתיהן חייבות, והיינו באופן שבזמן כפירת הראשונה היו עדי הכת השניה קרובים בנשותיהם, ואף שהיו נשותיהם גוססות, כיון שהם פסולים כעת, הכת הראשונה נחשבת כמזיקה בכפירתה, וחייבת.
משנה ה: המשביע עדים שיעידו עבורו על תביעות שונות שיש לו, כגון פקדון, הלואה, גזל ואבידה, אם כפרו בכל ונשבעו בלשון הכוללת את הכל, חייבים קרבן אחד. אך אם פירטו בשבועתם את כל התביעות, חייבים על כל אחת ואחת. וכן אם תבעם שיעידו לו על תביעה אחת של פקדון הכוללת מינים שונים, כגון חיטים ושעורים וכוסמין, אם כפרו על הכל בלשון שבועה כללית, חייבים קרבן אחד. ואם פירטו בשבועתם את כל המינים, חייבים על כל מין ומין.
משנה ו: העדים חייבים קרבן שבועה רק אם תבעום שיעידו על חיוב ממון, או שהתביעה כוללת קנס וממון, כגון נזק, חצי נזק צרורות, כפל וארבעה וחמשה [הכוללים חיוב של קרן], תשלומים על אונס או פיתוי הכוללים בושת ופגם, שזהו ממון. וכן מתחייבים בקרבן שבועה על תביעות של מעשים המחייבים ממון ועונש כרת, כגון חבלה או הדלקת אש ביום הכפורים, כיון שמעשים אלו מחייבים ממון, וכפירתם הזיקה לתובע.
משנה ז: אין העדים מתחייבים קרבן שבועה על עדות שאין בה תועלת ממונית, כגון עדות על כך שאדם מסוים הוא כהן, לוי, או שאינו חלל. וכן אינם מתחייבים עד שיתבע מהם להעיד אותו אדם התובע את הממון מחבירו, אבל אם תבעם אדם שיעידו עבור חבירו, גם אם כפרו ונשבעו, פטורים. אם תבעום שיעידו על נזק ממון שהיה כרוך במעשה שיש בו חיוב מיתת בית דין, וכגון חבלה או הדלקת אש בשבת, כיון שאין בית דין מחייבים אדם מיתה וממון על מעשה אחד הרי זו כתביעה על דבר שאין בו חיוב ממון, ופטורים.
משנה ח: חיוב קרבן שבועת העדות הוא רק בעדות על חיוב ממון, אך אם העדות היא על הבטחה לתת ממון, שאינה מחייבת, אין העדים חייבים קרבן שבועה.
משנה ט: חיוב קרבן שבועת העדות הוא רק באופן שהשביע את העדים אחרי שנודעה להם העדות, אך אם השביעם קודם לכן שכשיידעו עדות יעידו לו, אינם חייבים בקרבן שבועה.
משנה י: צריך התובע לייחד את העדים כשמשביעם, אך אם עמד בבית הכנסת והשביע את כולם שאם הם יודעים לו עדות יעידו עבורו, פטורים.
משנה יא: חיוב קרבן שבועת העדות הוא רק בעדות כשרה, אך אם היתה ידיעתם עד מפי עד, או שהיה אחד מהם קרוב או פסול, פטורים.
משנה יב: חיוב קרבן שבועת העדות הוא רק כשהתובע עצמו השביעם, אך אם השביעם הנתבע באותו נידון, או אדם זר, פטורים.
משנה יג: כאשר משביע התובע את העדים יכול הוא להשתמש בלשון 'משביע אני עליכם', או 'מצוה אני עליכם בשבועה', או 'אוסרכם אני בשבועה', ובאופנים אלו מתחייבים הם בקרבן שבועה.
חיוב שבועת העדות הוא רק כאשר נשבע בשם ה' או באחד הכינויים, אך אם נשבע 'בשמים ובארץ', פטור. והמגדף את שם ה', או מקלל אביו ואמו, אם הזכיר את שם ה' חייב מיתה. ואם הזכיר כינוי, לרבי מאיר חייב ולחכמים פטור. המקלל את עצמו או את חברו, עובר בלאו. אמר התובע לעדים 'יככה אלוקים אם לא תעיד עבורי', או ששמע מי שקורא בתורה פרשת קללות ואמר לעד 'וכן יככה אלוקים אם לא תעיד לי', הרי זו לשון המחייבת קרבן שבועה. ואם אמר את דבריו בלשון הפוכה, כגון 'אל יכך אם תעיד עבורי', לרבי מאיר חייב, כיון שמכלל הן אתה שומע לאו, ולחכמים פטור.