מסכת שבועות, חזרה, פרק ו

פרק ו, משנה א: שבועת התורה של אדם המודה במקצת חובו, שייכת רק כשהתביעה היתה לכל הפחות שתי כסף, וההודאה לכל הפחות בשוה פרוטה. ויש צורך שתהא ההודאה ממין התביעה, ולכן אם תבעו מתכת כסף במשקל שני מטבעות, והודה במתכת נחושת במשקל פרוטה, פטור. אבל אם תבעו כסף ונחושת, והודה לו באחד מהם, חייב. התובע את חברו ממון, והלה כופר בכל, פטור משבועה. תבעו מאה זוז והודה לו בחמישים, חייב שבועת מודה במקצת. תבע האדם את בנו של הלוה בטענת שמא, ואמר לו שמא היה אביך חייב לי מאה זוז, והודה הבן שהיה אביו חייב חמישים זוז, פטור הבן משבועה, כיון שהוא כאדם המשיב אבידה, שהרי יכול היה לכפור בכל.
משנה ב: תבע אדם את חבירו מנה בפני עדים, והודה, וכשתבעו למחרת שישלם את אותו מנה טען שכבר שילם לו, פטור משבועה. אך אם כשתבעו למחרת הכחיש לגמרי שהיה חייב לו, כיון שיש עדים שהודה אתמול בחובו, אינו נאמן בהכחשתו, ואף אינו נאמן לומר שפרע לו, כיון שהוחזק כפרן בממון זה. תבעו חבירו מנה, והודה לו, והתרה בו שלא יחזירנו לו אלא בעדים, ולמחרת טען שהחזירו לו שלא בעדים, אינו נפטר בטענה זו, שהרי התנה עמו שיפרענו דוקא בעדים.
משנה ג: התובע מחבירו מתכת זהב במשקל מסוים, והודה לו במתכת כסף באותו משקל, פטור. אך אם תבעו מטבע זהב והודה במטבע של כסף או של נחושת, חייב, כיון שכל סוגי המטבעות נחשבים מין אחד של 'מטבע'. תבעו תבואה והודה לו בקטניות, או שתבעו חיטים והודה לו בשעורים, הרי זו הודאה שלא ממין הטענה. תבעו 'פירות' והודה לו בקטניות, חייב שבועה, כיון שקטניות הם ממין פירות. ורבן גמליאל חולק על דינים אלו וסובר שאף המודה במקצת שלא ממין הטענה, חייב שבועה. התובע מחבירו כדי שמן, והלה הודה שהוא חייב לו כדים ריקים, לדעת אדמון ורבן גמליאל התביעה היא גם על השמן וגם על הכדים, והודאתו בכדים היא הודאה ממין הטענה, המחייבת שבועה על השאר. ולדעת חכמים אין התביעה אלא על השמן בלבד [ו'כדי שמן' היינו מידה של השמן], וכיון שהודה לו בכדים הרי זו הודאה שלא ממין הטענה, ופטור משבועה.
אין אדם מתחייב שבועה על כפירת קרקע, ואינו מתחייב שבועה מחמת הודאה במקצת קרקע, ולכן אם תבעו קרקע ומטלטלין והודה במקצת, אינו חייב שבועה אלא אם כן הודה במקצת מטלטלין וכפר במקצתן. ובאופן שמתחייב שבועה על המטלטלין, מגלגלים עליו שבועה אף על הקרקעות.
משנה ד: אין נשבעים על תביעת אדם שאינו בן דעת, ולא על תביעת קטן, ואין משביעים את הקטן. הבא לגבות מנכסי קטן או מנכסי הקדש, צריך להשבע תחילה.
משנה ה: אין נשבעים על דבר שאין גופו ממון, כגון שטרות, לא על הקרקעות, לא על עבדים שהוקשו לקרקעות, ולא על הקדשות. ובדברים אלו אין תשלומי כפל או ארבעה וחמשה, ואף אין בהם חיובי פרשת שומר חינם ושומר שכר. רבי שמעון חולק לענין הקדשות, וסובר שאם היו אלו קדשים שהאדם חייב באחריותם, נשבעים עליהם.
משנה ו: אם היתה התביעה על עצים טעונים פירות, העומדים להיתלש, והודה הנתבע במקצתם, לרבי מאיר נשבע עליהם, ולחכמים דינם כקרקע ואין נשבעים על כך. חיוב שבועת מודה במקצת שייך רק כשהתביעה וההודאה היא בדבר שבמידה, במשקל או במנין, כגון שתבעו בית מלא פירות עד הזיז, והודה לו בבית מלא פירות רק עד החלון. אך אם תבעו בית מלא פירות והלה משיב שאינו יודע כמה היה, אלא מה שהנחת אתה נוטל, פטור משבועה.
משנה ז: המלוה לחבירו ממון תמורת משכון, ואבד המשכון, א: טען המלוה שהיה המשכון שוה פחות מהחוב, והלוה טוען שהיה שוה כמו החוב, פטור הלוה משבועה. ב. טען המלוה שהיה המשכון שוה שני דינרים פחות מהחוב, והלוה טוען שהיה שוה רק דינר אחד פחות מהחוב, נשבע הלוה שבועת מודה במקצת. ג. טען הלוה שהיה המשכון שוה יותר מהחוב, והמלוה טוען שהיה שוה כמו החוב, פטור המלוה משבועה. ד. טען הלוה שהיה המשכון שוה שני דינרים יותר מהחוב, והמלוה טוען שהיה שוה רק דינר אחר יותר מהחוב, חייב המלוה שבועת מודה במקצת. ובאופן השני, שנשבע הלוה כמה היה שוה, נשבע גם המלוה שאבד המשכון ואינו ברשותו, ותחילה נשבע המלוה, שאם לא כן יש לחשוש שאחרי שישבע הלוה יאמר המלוה שמצא את המשכון ויוכיח שנשבע הלוה לשקר.