מסכת שבועות, פרק ד, משנה יג

משנה יג: מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם , מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם, אוֹסֶרְכֶם אָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. באל"ף דל"ת, ביו"ד ה"א, בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בְּחַנּוּן וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וּבְכָל הַכִּנּוּיִין , הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הַמְקַלֵּל בְּכֻלָּן, חַיָּב , דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכֻלָּן, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכֻלָּן, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. יַכְּכָה אֱלֹהִים, וְכֵן יַכְּכָה אֱלֹהִים , זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַתּוֹרָה. אַל יַכְּךָ, וִיבָרֶכְךָ, וְיֵיטִיב לָךְ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
משנה יג: כפי שהתבאר לעיל (משנה א) חיוב קרבן שבועת העדות שייך אף כשהעדים לא הוציאו שבועה מפיהם, אלא שהשביע אותם התובע, והם כפרו ואמרו שאינם יודעים לו עדות. עתה מבארת המשנה מה הן לשונות ההשבעה של התובע, המחייבות את העדים הנשבעים על פיהם: אמר התובע לעדים, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שתבואו להעיד לי, או שאמר מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם בשבועה, או אוֹסֶרְכֶם אָנִי בשבועה, ונשבעו כדבריו שאינם יודעים לו עדות, ובאמת ידעו לו עדות, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין קרבן שבועת העדות.
שבועת העדות צריכה להיות בהזכרת ה' או כינויו, אהל אם השביעם התובע 'בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ', שאין זה שם ולא כינוי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. השביעם בשם אל"ף דל"ת, או ביו"ד ה"א, בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בְּחַנּוּן וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וּבְאחד מכָל הַכִּנּוּיִין, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
אגב דינים אלו מביאה המשנה דינים נוספים השייכים להזכרת שם ה': הַמְקַלֵּל את שם ה' בְּכֻלָּן – באחד מכל הכינויים, חַיָּב מיתה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בכינויים, עד שיקלל בשם המיוחד, של אל"ף דל"ת או של יו"ד ה"א, ולא בכינויים, כיון שנאמר 'בנקבו שם יומת', והיינו שם המיוחד [אמנם לגבי שבועת העדות מודים חכמים לרבי מאיר שגם על הכינויים חייב, כיון שנאמר רק 'ושמעה קול אלה'].
מחלוקת נוספת: הַמְקַלֵּל את אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכֻלָּן – באחד מהשמות או הכינויים, חַיָּב מיתה, שנאמר (שמות כא יז) 'וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת', דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, עד שיקלל בשם המיוחד.
הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכֻלָּן, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שנאמר (דברים ד ט) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד', וזו אזהרה לאדם שלא יקלל את עצמו, ואיסור קללת חבירו נלמד מהפסוק (ויקרא יט יד) 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ', וכל שכן שאסור לקלל אדם השומע.
המשנה חוזרת עתה לבאר את דיני שבועת העדות: אמר התובע לכל אחד מהעדים 'יַכְּכָה אֱלֹהִים אם לא תעיד עבורי', או ששמע אדם קורא בתורה בפרשת הקללות, ואמר לעד 'וְכֵן יַכְּכָה אֱלֹהִים אם לא תעיד עבורי', הרי זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַתּוֹרָה, וחייבים העדים קרבן שבועה. אם אמר התובע את דבריו בלשון הפוכה, כגון שאמר אַל יַכְּךָ, וִיבָרֶכְךָ, וְיֵיטִיב לָךְ אם תעיד עבורי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, כיון שהוא סובר ש'מכלל הן אתה שומע לאו', כלומר, משמע מדבריו שרק אם יעיד עבורו יהיה מבורך, אבל אם לא יעיד עבורו יהיה מקולל, והרי זו אלה הכתובה בתורה, וחייב העד קרבן שבועה. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, כיון שהם סוברים שצריך התובע לפרש את דבריו, ואין אומרים מכלל הן אתה שומע לאו.