מסכת שבת, פרק א, משנה יא

משנה יא: מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. וּבַגְּבוּלִין, כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא.

משנה יא: אף על פי שאסרו חכמים לצלות או לבשל מאכלים סמוך לכניסת שבת, מחשש  שיבא לחתות באש, מבארת משנתנו שיש מקרים שבהם לא גזרו חכמים: כאשר חל ערב פסח בערב שבת, מְשַׁלְשְׁלִין [-מורידים] אֶת קרבן הַפֶסַח בַּתַּנּוּר אפילו עִם חֲשֵׁכָה, כיון שלאחר שיחשיך היום ותכנס השבת לא יוכלו לצלותו ולאוכלו, ולא חששו שיחתו באש, כיון שבני החבורה המתעסקים בהכנת הקרבן זריזים הם, ויזהירו זה את זה שלא להכשל בחיתוי. וְכן מַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר [-את האש] בערב שבת בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד הנמצאת בבית המקדש, ומיועדת לחימום הכהנים, ואפילו שנאחזה האש במעט, די בכך, כיון שהכהנים זריזים וזהירים הם, ולא יבואו לחתות. וּבַגְּבוּלִין – אבל בשאר ערי ישראל, הרוצה להבעיר מדורה שתדלק בשבת, צריך שיעשה כן בזמן שיש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן – ברוב העצים, ולא יהא צורך בהבערת קיסמים דקים תחתיה. רַבִּי יְהוּדָה מוסיף ואוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין – המבעיר אש בפחמים, די בכך שתאחז האש בכָּל שֶׁהוּא, כיון שמדורה כזו אין דרכה לדעוך כלל, אלא בוערת והולכת, ואין חשש שיבא האדם לחתות בהם אחרי שתכנס השבת.