מסכת שבת, פרק ב, שיעור 63
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, עַל שִׁבְעָה גּוּפֵי עֲבֵרוֹת [-עבירות חלוקות] נְגָעִים בָּאִין על האדם, עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ [-גאוה], וְעַל הַגָּזֵל, וְעַל צָרוּת הָעַיִן. ומבאר רבי שמואל בר נחמני מהיכן לומדים זאת: עַל לָשׁוֹן הָרָע, דִּכְתִיב (תהלים קא, ה) 'מְלָשְׁנִי בַּסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית', וכפי שדרשה הגמרא לעיל לשון 'הצמתה' היא לשון שנאמרה לגבי מצורע.
עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב בדברי דוד המלך על יואב, לאחר שהרג את אבנר בן נר שלא כדין (שמואל ב' ג, כט) 'וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע'.
וְעַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, דִּכְתִיב לגבי גיחזי שביקש מנעמן שכר על כך שאלישע ריפא את צרעתו, 'וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם' (מלכים ב' ה, כג), ו'הואל' הוא לשון שבועה, ונשבע לו לשקר שאלישע שלחו לבקש שכר, וּכְתִיב (שם כז) שהענישו אלישע ואמר לו 'וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ', הרי שנענש בצרעת על שבועת שקר.
עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת דִּכְתִיב לגבי פרעה שלקח לביתו את שרה אימנו בעל כרחה 'וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדוֹלִים' (בראשית יב, יז).
עַל גַּסּוּת רוּחַ, דִּכְתִיב לגבי עוזיהו מלך יהודה, 'וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית' (דה"ב כו, טז), ומתוך גאוותו בא להקטיר קטורת בבית המקדש, וּכְתִיב (שם יט) שנענש על כך, 'וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְּמִצְחוֹ', הרי שהצרעת באה כעונש על גאווה.
עַל הַגָּזֵל, דִּכְתִיב לגבי צרעת בתים 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת' (ויקרא יד לו), תַּנָּא – ושנינו על כך בברייתא, הוּא הִכְנִיס מָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אלא גזול, יָבֹא כֹּהֵן וִיפַזֵּר אֶת מָמוֹנוֹ, שמוציאים את כל נכסיו מחוץ לבית המנוגע.
וְעַל צָרוּת הָעַיִן, דִּכְתִיב באותה פרשה של נגעי בתים (שם יד, לה) 'וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת', תָּאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – ונשנתה על כך ברייתא בבית מדרשו של רבי ישמעאל, מִי שֶׁמְּיַחֵד את בֵּיתוֹ רק לוֹ, כְּלוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ מַכְנִיס אוֹרְחִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאֵינוֹ מְהַנֶּה לִבְנֵי אָדָם מִנְּכָסָיו, הרי שצר עין נענש בצרעת.
מקשה הגמרא, אֵינִי – וכי כך הוא הדבר, שהחוטא בלשון הרע נענש בצרעת, וְהָאָמַר רַב עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת בִּגְדֵי כְּהֻנָּה לְפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת, כדי לְלַמֶּדְךָ, מַה קָּרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין, אַף בִּגְדֵי כְּהֻנָּה מְכַפְּרִין. ומבארת הברייתא על מה מכפר כל בגד, ומהיכן לומדים זאת. כֻּתֹּנֶת מְכַפֶּרֶת עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב (בראשית לז, לא) 'וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם', ורמז יש בזה, שהכתנת מכפרת על שפיכות הדם [אמנם אין הכפרה לרוצח עצמו, אלא לכלל ישראל, שאף הם נענשים על עוון שפיכות דמים, שנאמר (במדבר לה לג) 'כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ' (ר"ן)]. וּמִכְנָסַיִם מְכַפְּרִין עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב (שמות כח, מב) 'וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בַּד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה', ולשון זו מרמזת שמכנסי הכהנים מכפרים על דבר ערוה. מִצְנֶפֶת מְכַפֶּרֶת עַל גַּסּוּת הָרוּחַ, כִּדרשתו דְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, יָבוֹא דָּבָר שֶׁמונח בְּגֹבַהּ, והוא המצנפת, וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֶׂה גֹּבַהּ – גאוה וגבהות הלב. אַבְנֵט מְכַפֵּר עַל הִרְהוּר עבירה של הַלֵּב, אַהֵיכָא דְּאִיתֵיהּ – במקום שבו הוא חגור (דִּכְתִיב (שם ל) וְהָיָה עַל לֵב אַהֲרֹן). חֹשֶׁן מְכַפֵּר עַל הַדִּינִין – על עיוות הדין, דִּכְתִיב (שם טו) 'וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט'. אֵפוֹד מְכַפֵּר עַל עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב (הושע ג, ד) 'וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים', וכאילו נאמר 'אין אפוד ויש תרפים', כלומר, בזמן שאין אפוד, יש חטא של 'תרפים', עבודה זרה. מְעִיל מְכַפֵּר עַל לָשׁוֹן הָרָע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא דָּבָר שֶׁבְּקוֹל – המעיל, שתלויים בו פעמונים המשמיעים קול, וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֶׂה קוֹל – לשון הרע, הנאמר בקול. צִיץ מְכַפֵּר עַל עַזּוּת פָּנִים, דִּכְתִיב לגבי הציץ (שמות כח, לה) 'וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן', וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (ירמיה ג, ג) 'וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם', וכיון שהציץ מונח על המצח, המרמז על עזות פנים, מכפר הוא על חטא זה. ועל כל פנים מבואר בברייתא שהמעיל מכפר על לשון הרע, ואילו בברייתא הקודמת התבאר שבעוון לשון הרע נענש האדם בצרעת, הרי שאין חטאו מתכפר על ידי בגדי הכהונה [ואין לתרץ שהכפרה היא על כלל ישראל, כפי שהתבאר לעיל לגבי רוצח, כיון שלא מצאנו שבעוון לשון הרע נענשים אחרים, מלבד החוטא עצמו (ר"ן)].
מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, הָא – ברייתא אחת עוסקת באופן דְּאֲהַנוּ מַעֲשָׂיו – שהועילו מעשיו, ומחמת דבריו נתקוטטו אותם בני אדם זה עם זה, והָא – ואילו הברייתא האחרת עוסקת באופן דְּלָא אֲהַנוּ מַעֲשָׂיו – שלא הועילו מעשיו, ולא התקוטטו האנשים מחמתו, אִי דְּאֲהַנוּ מַעֲשָׂיו, עונשו חמור, ונְגָעִים בָּאִין עָלָיו. וְאִי לָא אֲהַנּוּ מַעֲשָׂיו, שאין עוונו חמור כל כך, מְעִיל מְכַפֵּר.
(ספר יוחסין)
