מסכת שבת, פרק ג, שיעור 90

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין מוּקְצֶה בשבת לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא גְּרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִין בִּלְבָד, כלומר, תאנים וענבים השטוחים על הגג לייבוש, ואם בכניסת השבת עדיין לא התייבשו כל צרכן, ובשבת התייבשו, עדיין הם מוקצה. יְרוּשַׁלְמִי – והטעם מבואר בירושלמי, מַאי שְׁנָא הַנֵּי – במה שונים גרוגרות וצימוקים משאר דברים, הוֹאִיל וּמַסְרִיחוֹת בֵּינְתַיִם – כיון שבתהליך ייבושם אין הם ראויים כלל לאכילה, והרי הם מוקצה, וכל דבר שהיה מוקצה בכניסת השבת נשאר מוקצה לכל יום השבת.

אָמַר רָבָא, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב נַחְמָן – כשהיינו נמצאים אצל רב נחמן, הֲוֵינָן מְטַלְטְלִינַן כָּנוּנָא – היינו מטלטלים כלי של נחושת שמדליקים בו אש, כשהוא כבוי, ואף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו כיון שהיו צריכים אותו לצורך גופו, אַגַּב קִיטְמָא – אגב האפר הנמצא בו שאינו מוקצה כיון שהיה מוכן מערב שבת, והיו צריכים אותו כדי לכסות בו לכלוך וכדומה, וְאַף עַל גַב דְּאִיכָּא עָלֶיהָ שִׁבְרֵי עֵצִים – והחידוש בכך הוא שהיינו עושים זאת אף על פי שהיו באותה 'כנונא' שברי עצים העומדים להסקה, והם מוקצים מחמת איסור, כיון שמותר לטלטל דבר שהוא בסיס לדבר המותר ולדבר האסור יחד.

הגמרא דנה עתה במטה שיש בה חלקים שונים העשויים להתפרק ולהתחבר, האם מותר לחברם בשבת: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, מַלְבֵּנוֹת הַמִּטָּה – רגלים קטנות וחלולות שמכניסים לתוכם את רגלי המטה, כדי שלא ירקיבו מלחות הארץ, וְכִּרְעֵי הַמִּטָּה – רגלי המטה עצמה, וּלְוָוחִים שֶׁל סְקִיבּוּס – מין עצים קטנים המונחים על גבי הקשת, ובהם מניחים את החץ לפני שילוחו, לֹא יַחֲזִיר – אסור להחזירם בשבת למקומם, אף אם עושה זאת ברפיון, וְאִם הֶחֱזִיר, פָּטוּר כיון שאין זו מלאכה, אֲבָל אָסוּר מדרבנן לעשות כן, מחשש שיחברם על ידי מסמרים. ולֹא יִתְקַע אותם בשבת במסמרים, וְאִם תָּקַע, חַיָּיב חַטָּאת, משום איסור מכה בפטיש [שהרי זהו גמר מלאכתו]. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם הָיָה רָפוּי, שלא חיברו עד שיהיה מהודק, מוּתָּר לכתחילה לחברו, כיון שבאופן כזה אין לחשוש שמא יחברנו במסמרים.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: בֵּי רַב חָמָא – בביתו של רב חמא, הֲוָה לֵיהּ מִטָּה גְּלַלְנִיתָא – היתה להם מטה של פרקים, העשויה להתפרק ולהתחבר, דַּהֲווֹ מְהַדְּרֵי לֵיהּ בְּיוֹמָא טָבָא – שהיו מחזירים ומחברים אותה ביום טוב. אָמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנָן לְרַב חָמָא – אמר אחד מבני הישיבה לרב חמא, מַאי דַּעְתֵּיךְ – מה טעמך שאתה מתיר לעשות זאת ביום טוב, לכאורה זהו משום ש'בִּנְיָן מִן הַצַּד' הוּא, כלומר, בניה על ידי שינוי, מאחר ואין תוקעים את החלקים בחוזקה אלא ברפיון, אך עדיין, נְהִי דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא לֵיכָּא – אף שאמנם אין בכך איסור דאורייתא, אִיסּוּרָא דְּרַבָּנָן מִיהָא אִיכָּא – אך איסור דרבנן הרי יש בכך. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב חמא, אֲנָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לִי – אני סובר להלכה כרבן שמעון בן גמליאל, דְּאָמַר, אִם הָיָה רָפוּי מוּתָּר. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, שאם מחבר את החלקים ברפיון ואינו מהדקם בחזקה, מותר אף לכתחילה לחברם.