מסכת שבת, פרק ה, שיעור 109

עוד שנינו במשנה, 'וְלֹא בְּזוּג, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק' ואינו משמיע קול. מבארת הגמרא את טעם האיסור, מִשּׁוּם דְּמִיחְזֵי כְּמַאן דְּאָזֵיל לְחִינְגָא – כיון שנראה כאילו מוליך את הבהמה ליריד, למוכרה.

'וְלֹא בַּסֻּלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ', מבארת הגמרא מהו אותו 'סולם', אָמַר רַב הוּנָא, בֵּי לוֹעָא – סולם המונח על לוע הבהמה. מבררת הגמרא, לְמַאי עַבְדֵי לָהּ – לשם מה מניחים שם את אותו 'סולם', ומבארת, לְהֵיכָא דְּאִית לָהּ מַכָּה – לבהמה שיש לה מכה בצווארה, דְּלֹא הָדַר חַיֵיךְ לָהּ – כדי שלא תחזור ותחכך את המכה, ואותו סולם מונעה מלחכך את מכתה, ויכולה להתרפא.

'וְלֹא בִּרְצוּעָה', מבארת הגמרא, דְּעָבְדֵי לֵיהּ גִּזְרָא. מבאר הרי"ף, 'גִּזְרָא' האמורה כאן, חֲזֵינָא בֵּיהּ תְּרֵי פֵּרוּשֵׁי – ראינו בזה שני פירושים, אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר, שֶׁפְּסִיעוֹתֵיהֶן של אותן בהמות דְּחוּקוֹת וּקְצָרוֹת, וְנוֹגְעוֹת עִקְּבֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן זוֹ בְּזוֹ, וּמתוך כך הֵן נִזּוֹקִין, וְעוֹשִׂין לָהֶן מַטְלִית אוֹ רְצוּעוֹת וְקוֹשְׁרִים עַל עִקְּבֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזוֹקוּ. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים, כְּשֶׁנִבְקְעָה פַּרְסָה שֶׁל רֶגֶל הַבְּהֵמָה, קוֹשְׁרִין אוֹתָהּ בִּרְצוּעָה כְּדֵי שֶׁתַּחֲלִים וְתַחְזֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה.

'וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין', מבארת הגמרא, דְּעָבְדִי לְהוּ סִימָנִין דְּהֵיכִי שֶׁלֹּא לִחָלְפָן – שעושים בעלי התרנגולים סימנים בקשירת רצועות אלו, כדי שיידעו למי שייך כל אחד מהם, ולא יוחלפו התרנגולים זה בזה.

'וְלֹא בִּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלֵיהֶן', מבארת הגמרא, דְּעָבְדִי לְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִתְבְּרוּ מָאנֵי – שעושים להם כן, שקושרים את רגליהם ברצועה קצרה, כדי שלא יוכלו התרנגולים להרים רגליהם ולבעוט בכלים ולשברם.

'וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶם', מבארת הגמרא שמדובר בבהמות שהאליה שלהם גדולה ומגיעה לארץ, ומניחים להם עגלה זו כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִחָמְטָן אַלְיוֹתֵיהֶן – כדי שלא תלקה האליה באבנים ובסלעים.

'וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת', מבארת הגמרא, מַאי חֲנוּנוֹת, אָמַר רַב הוּנָא, עֵץ אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וְ'יַּחֲנוּן' שְׁמוֹ, וּמְבִיאִים קֵיסָם מִמֶּנּוּ וּמַנִּיחִים לָהּ בְּחוֹטְמָהּ, וְהִיא מִתְעַטֶשֶׁת, וְעל ידי זה נוֹפְלִין הַדְּרָנִין – תולעים שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. שואלת הגמרא, אִי הָכִי – אם כן, שזו מטרת הנחת הקיסם, זְכָרִים נַמִּי – אף הזכרים יצאו עם קיסמים אלו, ומדוע נקטה המשנה רק ש'רחלים יוצאות חנונות'. מתרצת הגמרא, כֵּיוָן דִּמְנַגְחֵי אַהֲדָדֵי – כיון שהזכרים נלחמים ונוגחים זה את זה, מִמֵּילָא נָפְלִי – התולעים נופלים מאליהם מראשם. שִׁמְעוֹן נְזִירָא אָמַר, קִסְמָא דְּרִיתְמָא – קיסם של עץ רותם מניחים בחוטמם. ולפי פירוש זה הטעם שהן מכונות 'חנונות', היינו כיון שעושים פעולה זו מתוך רחמים עליהם, שלא יסבלו מהתולעים.

'וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְּגִימוֹן', מבארת הגמרא, מַאי גִּימוֹן, אָמַר רַב הוּנָא, [בַּר] נִירָא – עול קטן, שנותנים אותו על צוואר העגל בקטנותו, כדי שיתרגל לכוף ראשו ולשאת עול כשיגדל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי מַשְׁמַע – מהיכן יש ללמוד, דְּהַאי גִּימוֹן לִישְׁנָא דְּמֵיכַּף הוּא – שמשמעות לשון 'גימון' היא כיפוף הראש, דִּכְתִיב בישעיה (נח ה) 'הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ', כלומר, הנביא מוכיח את ישראל ואומר שאין ה' בוחר בצומות והנהגות הנעשות מהשפה ולחוץ, ואחת הדוגמאות היא שאדם מכופף ראשו 'כאגמון', ואינו שב בתשובה באמת. [ושורש מילה זו היא מלשון 'אגם', כלומר, כעשבים גבוהים הגדלים על שפת האגם, ומתוך גובהם ודקותם אינם עומדים זקופים, אלא ראשיהם כפופים].

'וְלֹא פָּרָה בְּעוֹר הַקוּפָּר', כלומר, בעור קיפוד, שיש בו מחטים, שקושרים אותו על דדיה. ומבארת הגמרא, דְּעָבְדִי לָהּ – שעושים לה כן, דְּלֹא לִימְצִיוּהָ יָאלֵי – כדי שלא יינקוה השרצים.