מסכת שבת, פרק ו, שיעור 115

הגמרא דנה עתה בתכשיט הדומה ל'עיר של זהב': כְּלִילָא – תכשיט המונח בגובה המצח של האשה, וקשור מאוזן לאוזן, רַב אָסַר על אשה לעונדו בשבת, וּשְׁמוּאֵל שָׁרִי – התיר. מבארת הגמרא באיזה אופן נחלקו, ומה טעמי מחלוקתם: דְּאַנִיסְכָא – בתכשיט העשוי מטס של זהב [ולהלן יבואר יותר אופן עשייתו], כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּאָסִיר – לדברי הכל אסור לעונדו בשבת, כיון שהוא יקר וחשוב יש חשש שתסיר אותו האשה כדי להראות לחברותיה, ומתוך כך תטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים. כִּי פְּלִיגֵי דְּאַרוֹקְתָא – ומחלוקתם היא בתכשיט כזה שעיקרו עשוי מבד, ועליו יש זהב ואבנים טובות. מַר סָבַר – רב סובר שנַסְכָא עִיקָר – הזהב הוא העיקר, וממילא דין תכשיט זה כדין תכשיט שכולו זהב, שאסור לצאת עמו בשבת. וּמַר סָבַר – ואילו שמואל סובר שרוֹקְתָא עִיקָר – שהרצועה היא העיקר, וכיון שאינה חשובה כל כך אין האשה עשויה להסירה ברשות הרבים כדי להראות לחברותיה, וממילא מותר לצאת עמה בשבת.

מביאה הגמרא לשון אחרת במחלוקת זו של רב ושמואל: רַב אַשִּׁי מַתְנִי לְקוּלָּא – רב אשי שונה מחלוקת זו באופן אחר, ולהקל בדבר, דְּאַרוֹקְתָא – בתכשיט העשוי בד, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּשָׁרֵי – לדברי הכל מותר לצאת עמו בשבת, כיון שאינו חשוב. כִּי פְּלִיגֵי דְּאַנִיסְכָא – ומחלוקתם היא בתכשיט העשוי זהב, מַאן דְּאָסַר – רב, האוסר לצאת עמו, טעמו הוא דִּלְמָא מְשַׁלְפָא וּמַחְוְיָא וְאַתְיָא לְאִיתוּיֵי – שמא תשלפנו כדי להראותו לחברותיה, ותבא לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים, וּמַר סָבַר – ואילו שמואל, המתיר לצאת בתכשיט זה, טעמו הוא כיון דמַאן דַּרְכָּהּ לְמִיפַּק בִּכְלִילָא – וכי איזו אשה דרכה לצאת בתכשיט יקר כל כך, הרי זו רק אִשָּׁה חֲשׁוּבָה, וְאִשָּׁה חֲשׁוּבָה לֹא שָׁלְפָא וּמַחְוְיָא – אינה מסירה את תכשיטיה ברשות הרבים כדי להראותם לחברותיה.

מביאה הגמרא מימרא נוספת בשם רב בענין זה: אָמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר בַּר חַנָּה לְרַב יוֹסֵף, בְּפֵרוּשׁ אֲמַרְתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב – אמרת לנו בפירוש בשם רב, כְּלִילָא שָׁרֵי – מותר לאשה לצאת לרשות הרבים בתכשיט זה המכונה כלילא. ואין זו סתירה לדברי רב לעיל שאסר זאת, כיון שאנו נוקטים להלכה כדברי רב אשי, שאף רב לא אסר אלא בכלילא העשויה כולה זהב, אבל כלילא העשויה מבד ועליה זהב, מותר לצאת בה.

אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב, גַּבְרָא רַבָּהּ אֲרִיכָא וּמַטְלַע – אדם גדול בתורה, גבוה וצולע, וּמָנוּ – ומי היה אותו אדם, לֵוִי הֲוָה – היה זה האמורא לוי, ומבאר הרי"ף מדוע היה צולע, כִּדְאַמְרִינָן – כמו שאמרו בגמרא במקום אחר, לֵוִי אַחְוֵי קִדָּה – לוי הראה בגופו כיצד יש לעשות קידה בבית המקדש, וְאַטְלַע – ומתוך כך נעשה צולע, כיון שקשה מאד לעשות כן [שהיה נועץ שני אגודליו בקרקע, ומתכופף ונושק את הרצפה, וזוקף], אָתָא לִנְהַרְדְעָא – בא לעיר נהרדעא, וְדָרַשׁ ברבים 'כְּלִילָא שָׁרִי'. מסיים הרי"ף ופוסק: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שמותר לצאת ב'כלילא', והיינו של בד, וכפי שהתבאר.

מבאר עתה הרי"ף את ההבדל בין שני הסוגים של כלילא: פֵּרוּשׁ 'נִיסְכָא' (חוט של כסף או של זהב) כְּלוֹמַר, שֶׁהֵן חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת של זהב נְקוּבוֹת בעוביין, וּמַכְנִיסִין לְתוֹכָן חוּט לְהַעֲמִידָן, נמצא שהעיקר הוא חתיכות הזהב. פֵּירוּשׁ 'רוֹקְתָא', כְּגוֹן מַטְלִית – רצועת בד שֶׁאוֹתָן חֲתִיכוֹת של זהב קְבוּעוֹת עַל הַמַּטְלִית.