גמרא
שנינו במשנה ש'הזורע' הוא אב מלאכה. הגמרא דנה בענין זה: תָּאנָא – שנינו בברייתא, הַזּוֹרֵעַ זרעים, וְהַזּוֹמֵר – חותך ענפים מהעץ כדי שיצמח היטב, וְהַנּוֹטֵעַ אילן, וְהַמַּבְרִיךְ – מכניס את אחד מענפי העץ לאדמה בעודו מחובר לעץ, כדי שישריש שם ויצמח כעץ חדש, וְהַמַּרְכִּיב שני אילנות זה על זה, ומתחברים וצומחים כאילן אחד, כֻּלָּן מְלָאכָה אַחַת הֵן, כיון שעניינם הוא הצמחת גידולים מהקרקע, ואם עשה את כולם בהעלם אחד, שלא ידע שהדבר אסור, חייב רק חטאת אחת, שהרי כולם מין מלאכה אחת [אך אין הם נחשבים 'תולדות מלאכה', כיון שלכל אחד יש חשיבות בפני עצמה וכל אחד הוא אב מלאכה בפני עצמו].
מביאה הגמרא דינים נוספים בענין מלאכות אלו: אָמַר רַב יוֹסֵף, הַאי מַאן דְקָטַל אַסְפַּסְתָּא בְּשַׁבַּתָּא – מי שחותך בשבת אספסת, וזו תבואה שהתחילה לצמוח, וחותכים אותה לצורך מאכל בהמה, ומכח זה צומחת תחתיה תבואה טובה, חַיָּב שְׁתַּיִם – שתי חטאות, אַחַת מִשּׁוּם מלאכת קוֹצֵר, שהרי קצר את האספסת לצורך האכלתה לבהמה, וְאַחַת מִשּׁוּם נוֹטֵעַ, שהרי חיתוך התבואה בשלב זה גורם לצמיחתה, והרי זו מלאכה נוספת.
אָמַר אַבַּיֵּי, מַאן דְּקָנֵיב סִלְקָא – אדם החותך תרד מהקרקע, וירק זה חוזר וצומח, חַיָּב שְׁתַּיִם, אַחַת מִשּׁוּם קוֹצֵר, וְאַחַת מִשּׁוּם נוֹטֵעַ, וכטעם הדין הקודם.
הגמרא עוברת לדון עתה במלאכת 'חורש' והדומה לה: תָּאנָא – שנינו בברייתא, הַחוֹרֵשׁ את הקרקע, וְהַחוֹפֵר בקרקע, וְהַחוֹרֵץ – העושה בה חריץ, כֻּלָּן מְלָאכָה אַחַת הֵן, שמהותה הרפיית הקרקע, והכנתה לזריעה. ואם עשה את כולן בהעלם אחד, שנעלם ממנו איסור מלאכה זה, חייב חטאת אחת.
מביאה הגמרא דין נוסף במלאכת חורש: אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָיְתָה לוֹ לאדם גַּבְשׁוּשִׁית של אדמה וּנְטָלָהּ, אם עשה כן בְּקרקע הבַּיִת, חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה, שהרי מתקן הוא את רצפת הבית, שתהיה שווה ונוחה להליכה. ואם עשה כן בַּשָּׂדֶה, חַיָּב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ, שהרי הוא מרפה את הקרקע ומכינה לזריעה.
הגמרא מביאה עתה דין במלאכה שאין האדם צריך לגופה: אָמַר רַבִּי אַבָּא, הַחוֹפֵר גּוּמָא – בור קטן בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ את עצם קיומה של הגומא או את הרפיית הקרקע שנגרמה, אֶלָּא צריך הוא לַעֲפָרָהּ כדי להשתמש בו, פָּטוּר עָלֶיהָ, כיון שאין כוונתו למהותה של מלאכת חורש כלל. מוסיף רבי אבא ואומר, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה הוא רק במְתַקֵּן – כשעשה מלאכת תיקון, אף שלא היה זקוק לה עצמה אלא לתוצאה אחרת שנגרמה ממנה, אֲבָל הַאי – אך אדם זה שחפר גומא בקרקע, מְקַלְקֵל הוּא, שהרי במקום שאין בכך צורך, הדבר נחשב כקלקול, והמקלקל בשבת פטור.
הגמרא עוברת לדון במלאכת 'קוצר' ומלאכות הדומות לה: תָּאנָא – שנינו בברייתא, הַקּוֹצֵר תבואה, וְהַבּוֹצֵר ענבים, וְהַגּוֹדֵר – קוטף תמרים, וְהַמּוֹסֵק זיתים, וְהָאוֹרֶה תאנים [נקטה הברייתא מיני עצים שונים, שבכל אחד יש דרך אחרת לתלוש את פירותיו מעליו], כֻּלָּן מְלָאכָה אַחַת הֵן, ואם עשה את כולם בהעלם אחד, חייב חטאת אחת.
דין נוסף בענין מלאכת קוצר: אָמַר רַב פָּפָּא, הַאי מַאן דְּשָׁדָא פִּיסָא לְדִקְלָא – מי שזורק חתיכת אדמה או אבן על עץ הדקל, וְאַתַּר תַּמְרֵי – ועל ידי זה משיר הוא תמרים מן העץ, חַיָּב שְׁתַּיִם – שתי חטאות, על שתי מלאכות, אַחַת מִשּׁוּם תּוֹלֵשׁ, שהרי תלש אשכול תמרים מן העץ, וְאַחַת מִשּׁוּם מְפָרֵק, כשנופל האשכול על הארץ והתמרים הרבים מתפרקים מהאשכול. מביאה הגמרא את דעת החולק: אָמַר רַב אַסִי, אֵין דֶּרֶךְ תְּלִישָׁה בְּכָךְ, וְאֵין דֶּרֶךְ פְּרִיקָה בְּכָךְ, על ידי זריקת דברים על העץ, אלא הדרך היא לחתוך ולפרק את התמרים ביד או בכלי, וכיון שאין זו דרך עשיית המלאכה, אף שאסור לעשות כן מדרבנן, מכל מקום אין חייבים עליה חטאת.
