שנינו במשנה, הַקּוֹשֵׁר, וְהַמַּתִּיר, וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת'. תמהה הגמרא, מדוע התופר שתי תפירות חייב, וְהָא לֹא קָיְימָא – והרי אין זו תפירה המתקיימת, וחיוב מלאכות בשבת הוא על מלאכות המתקיימות. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּהּ בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְהוּא שֶׁקְּשָׁרָן – חיוב התופר שתי תפירות הוא בתנאי שקשר את קצה החוט [ואפילו באופן שאין זה קשר גמור, שאילו היה זה קשר גמור חייב משום קושר], שעל ידי זה מתקיימת התפירה.
עוד שנינו במשנה, 'וְהַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת'. מבארת הגמרא היכן מצאנו במלאכת המשכן 'קורע על מנת לתפור', רָבָה וְרַבִּי זֵירָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם ביאור זה, שֶׁכֵּן יְרִיעָה מיריעות המשכן, שֶׁנָּפְלָה בָּהּ דַּרְנָא – תולעת, וחוררה את היריעה, אי אפשר לתפור חור קטן ועגול כיון שאז תהא התפירה מקומטת, ולכן קוֹרְעִין אוֹתָהּ מעט מלמעלה ומלמטה, וְתוֹפְרִין אוֹתָהּ כראוי.
הגמרא מביאה דין נוסף בענין תפירה בשבת: אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוּבְיָה, אָמַר רַב, הַמּוֹתֵחַ חוּט שֶׁל תְּפִירָה בְּשַּׁבָּת, כלומר, שהיו שתי חתיכות בד מחוברות בחוט ארוך ורפוי, ומתוך כך נפרדו החתיכות זו מזו, ובא אדם ומתח את החוט והצמיד את החתיכות זו לזו, חַיָּב חַטָּאת, כיון שמתיחה זו נחשבת כתפירה, וחייב עליה.
אגב דין זה מביאה הגמרא דינים נוספים שאמר מר זוטרא בר טוביה בשם רב: וְהַלָּמֵד דָּבָר אֶחָד מִן הַמָּגוֹש – מין, המסית בני אדם לעבודה זרה, אפילו למד ממנו דבר תורה, חַיָּב מִיתָה, כיון שאותו מין ימשיכנו לעבודה זרה. וְהַיּוֹדֵעַ לְחַשֵּׁב בִּתְקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת, ולומר את מהלכם העתידי של השמש והירח והכוכבים, וְאֵינוֹ מְחַשֵּׁב, אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ – אסור לדבר עימו, כיון שדבר זה הוא חכמה מפוארה, ומכיר בכך גדולת ה' שתיקנם כרצונו, שהרי מתוך כך שהאדם אומר מראש כיצד יהא מהלכם רואים הכל שאין להם כח או רצון משל עצמם, אלא הם פועלים בהכרח כפי שבראם ה', ועל ידי זה יכירו בטעותם של העובדים ומשתחוים להם (חידושי הר"ן), וכיון שאינו מחשב מראה הוא שאין כבוד שמים חשוב בעיניו, ולכן אסור לדבר עמו.
'הַצָּד צְבִי, הַשׁוֹחֲטוֹ, וְהַמַּפְשִיטוֹ, וְהַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְּעַבְּדוֹ'. תמהה הגמרא, כיצד מנתה המשנה את 'המולחו' ו'המעבדו' כשני אבות מלאכה שונים, והרי הַיְנוּ מוֹלֵחַ הַיְנוּ מְעַבֵּד – מלאכת המולח ומלאכת המעבד שוות הן, שעניינם עיבוד העור והכנתו למלאכה. מתרצת הגמרא, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דבר זה, אַפִּיק חֲדָא מִינַיְיהוּ – יש להוציא אחד מהם, או המולח או המעבד, שהוא אכן מיותר, וְעָיֵל – ויש להכניס תחתיו מלאכת שִׂרְטוּט, שעניינה סימון בסכין על גבי העור כיצד יש לחותכו, ואחר כך חותכו על פי הסימן. ושרטוט זה הוא אב מלאכה.
'וְהַמּוֹחֲקוֹ'. אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר חֲנִינָא, הַשָּׁף בֵּין הָעַמוּדִים בְּשַׁבָּת – המשפשף בידו את העור המתוח בין העמודים של הבנין, כדי להחליקו (רמב"ם), חַיָּב מִשּׁוּם מְמַחֵק, שענין מלאכה זו הוא החלקת העור.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים שָׂח לִי רַבִּי אַסִי מִשּׁוּם [-משמו של] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמְגָרֵר רָאשֵׁי כְּלוֹנְסוֹת – החותך במשור את ראשיהם של יתדות עץ, כדי שיהיו כולם שוים למידה אחת, חַיָּב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ, שהרי הוא מקפיד על מידת החיתוך המדוייקת. וְהַמְמָרֵחַ רְטִיָּה בְּשַׁבָּת – מחליק תחבושת על גבי המכה, ויש בה שעוה וכדומה ממין דברים המתמרחים (רמב"ם), חַיָּב מִשּׁוּם מְמַחֵק, שמהות המלאכה היא החלקת דברים. וְהַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן בְּשַׁבָּת, ליישרה וליפותה, חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ, כיון שזהו גמר מלאכתה, לאחר חציבתה ממקום חיבורה.
אגב הדין האחרון, מביאה הגמרא מלאכות נוספות שחייבים עליהם משום מכה בפטיש: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר בִּיסְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הַצָּר בִּכְלִי צוּרָה – המצייר ציור על גבי כלי, לנאותו [ומדובר בכלי העומד לכך, שקודם שעשו זאת לא נגמרה מלאכתו], וְהַמְנַפֵּחַ בִּכְלִי זְכוּכִית, כשהזכוכית מותכת, כדי לעצב את צורת הכלי, שכן היא דרך עשיית כלי זכוכית, חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ, שהרי זהו גמר מלאכתם.
אָמַר רַב יְהוּדָה, הַאי מַאן דְּשָקֵל אַקּוּפֵי מִגְּלִימָא – מי שנוטל מבגד חדש קיסמים קטנים שנארגו בו ללא כוונה, והדרך היא ליטלם לאחר האריגה, חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ, כיון שזהו גמר מלאכתו של הבגד. מוסיפה הגמרא: וְהַנֵּי מִילֵי דְּקָפֵיד עֲלַיְיהוּ – וחיוב זה הוא רק באופן שהאדם מקפיד עליהם, ונמצא שלא הושלמה מלאכת עשית הבגד עד להסרתם.
