מסכת שבת, פרק ח, שיעור 144

הגמרא חוזרת לדון בהנהגת האדם בבית הכסא בשבת: הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר של אדמה, וְחֶרֶס, מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס, כיון שיש עליו שם 'כלי', ואינו מוקצה, וְאֵינוֹ מְקַנֵּחַ בַּצְרוֹר, שהוא מוקצה. וְדַוְקָא בְּחֶרֶס דַּאֲגָנֵי כֵּלִים – דוקא באוזני כלים של חרס, שאינם חדים, ואין סכנה שיפצעו את האדם.

הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וְעָלִין המחוברים לקרקע, רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא נחלקו בדבר, חַד אָמַר, מְקַנֵּחַ בַּצְרוֹר, וְאֵינוֹ מְקַנֵּחַ בְּעָלִין, משום חשש תלישה. וְחַד אָמַר, מְקַנֵּחַ בְּעָלִין, באופן שאינו תולשם מהקרקע [ואף שאסרו חכמים להשתמש במחובר לקרקע, הרי בתוך שלשה טפחים לקרקע לא אסרו], וְאֵינוֹ מְקַנֵּחַ בַּצְרוֹר, כיון שהוא מוקצה.

מקשה הגמרא על דעת הסובר שיקנח בעשבים: מֵיתִיבִי – הקשו בני הישיבה, שנינו בברייתא, הַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר [-האש] שׁוֹלֵט בּוֹ, שִׁנָּיו נוֹשְׁרִין [-כמין שיניים שיש בפי הטבעת]. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, הָא – דברי האומר שיקנח בעשבים, היינו בְּלַחִין, שאין האש שולטת בהם. והָא – דברי הברייתא שייכים בְּעשבים יְבֵשִׁין, שהאש שולטת בהם.

הגמרא מביאה מימרות נוספות בענין הנהגת האדם בבית הכסא, אף בחול: אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, הַצָּרִיךְ לְהִפָּנוֹת, וְאָכַל קודם שנפנה, רַב חִסְדָּא וְרָבִינָא אמרו עליו דברים אלו, חַד אָמַר, רוּחַ רַע שׁוֹלֵט עָלָיו – ריח רע יש בפיו, מאחר והזבל נרקב במעיו, ועולה ריחו ויוצא דרך פיו. וְחַד אָמַר, רוּחַ זוּהֲמָא שׁוֹרָה עָלָיו – ריח זיעתו רע ביותר, לפי שהזוהמא נספגת בגופו. מביאה הגמרא מימרא נוספת בענין זה: אִיתְּמַר, הַצָּרִיךְ לִיפָּנוֹת, וְאוֹכֵל, דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהוּסַּק עַל אֶפְרוֹ, במקום שיפנו תחילה את האפר ואחר כך יסיקוהו בעצים חדשים, וְזוֹ הִיא הַתְחָלַת רֵיחַ הַפֶּה. (אכל ולא שתה אכילתו דם וזו היא התחלת חולי מעים אכל ולא הלך ארבע אמות אכילתו מתרקבת וזו היא תחלת רוח רעה רחץ ולא סך תחלה דומה לזולף מים על גבי חבית רחץ בחמין ולא שתה ממנו דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים: רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאש ולא הכניסוהו במים).

מימרא נוספת בענינים אלו: הַנִּצְרָךְ לִיפָּנוֹת לנקביו, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִיפָּנוֹת, רַב חִסְדָּא אָמַר, יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב, יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב. (אמר ליה רבי זירא לרב חסדא תא ניתני ותא ניעסוק בחיי דברייתא הנצרך לפנות ואינו נפנה רב חסדא אמר ילך וישב ויעמוד וילך ארבע אמות). רַב הַמְנוּנָא אָמַר, (ישתמש) [יְמַשְׁמֵּשׁ] בִּצְרוֹרוֹת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. רַב חָנִין מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר, יֵהָפֵך לִצְדָדִין – לאחר שבדק עצמו במקום מסוים, ילך למקום אחר ויבדוק. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְדָבָר אַחֵר – יחשוב בענינים אחרים. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה לְרַב אַשִׁי, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִפְנֶה – אם יסיח דעתו לענין אחר, בודאי שלא יצליח להיפנות. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים לענין זה, וכך יפנה.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי, אַנָּא חֲזִיתֵיהּ לְהַהוּא טַיָּיעָא – אני ראיתי לישמעאלי אחד, שהוצרך להיפנות, דְּקָם וִיתֵיב דְּקָם וִיתֵיב – שהיה קם ויושב כמה פעמים, עַד דְּשָׁפִיךְ כִּקְדֵרָה.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַנִּכְנָס לִסְעֻדַּת קֶבַע – סעודה גדולה, צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ, כדי שלא יצטרך לצאת באמצע הסעודה, שגנאי הוא לו, כֵּיצַד יעשה, מְהַלֵּךְ אַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁל עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת, ואחרי כל עשר פסיעות יבדוק את עצמו, אוֹ שילך עֶשֶׂר פְּעָמִים שֶׁל אַרְבַּע פְּסִיעוֹת, ואחרי כל ארבע פסיעות יבדוק עצמו, וְנִפְנֶה, וְאַחַר כָּךְ יִכָּנֵס לסעודה.

משנה

משנתנו ממשיכה להביא שיעוריהם של דברים שונים,לגבי הוצאתם בשבת לרשות הרבים: חֶרֶס, שיעורו בגודל שיש בו כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵירוֹ – כאשר מניחים ערימה של קורות על הארץ, ויש רווח בין קורה לחברתה, מניחים ביניהם חתיכת חרס, כדי שלא תתעקם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, השיעור הוא כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר – ליטול בחרס גחלת בוערת. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, שיעור החרס הוא כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, ששיעור החרס הוא כדי לחתות בו את האור, זֵכֶר לַדָּבָר – יש רמז לדבר מהפסוק, שנאמר בישעיה דרך משל על שבירת כלי של חרס לשברים קטנים 'וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ [-בשבריו] חֶרֶס לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד', הרי שהשיעור הקטן ביותר של החרס הוא לחתות בו אש. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אדרבה, מִשָּׁם רְאָיָה – מאותו מקום עצמו יש ראיה לדברי, שנאמר בסיום הפסוק 'וְלַחְשׂוֹף [-ולשאוב] מַיִם מִגֶּבֶא' [-גומא קטנה], הרי שהשיעור הקטן הוא לקבל בו מעט מים, והיינו שיעור רביעית, כדברי רבי יוסי.

סְלִיקוּ לְהוּ הַמּוֹצִיא