מסכת שבת, פרק י, שיעור 148

משנה

משנתנו ממשיכה לבאר את דין המוציא שלא כדרך הוצאה: הַמִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא את הדבר כשהוא תלוי לְפָנָיו, כדי לשומרו שמירה מעולה, וּבָא לוֹ – והסתובב הדבר ונתלה לְאַחֲרָיו, ששמירתו פחותה, פָּטוּר, כיון שלא התקיימה מחשבתו להוציאו בשמירה מעולה. אבל אם התכוין להוציאו כשהוא תלוי לְאַחֲרָיו, וּבָא לוֹ ונתלה לְפָנָיו, חַיָּב, שהרי התקיימה מחשבתו, ואף נוספה שמירה לדבר.

בֶּאֱמֶת אָמְרוּ – הלכה פסוקה היא, שהָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בַּסִּינָר, ותלתה בו דבר והוציאתו מרשות לרשות, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, חַיֶּבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר – שדרכו להסתובב מצד לצד, ועל דעת כן הוציאתו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בִּמְקַבְּלֵי פִתְקִין – אף המקבלים איגרות מבית המלכות ונותנים אותן בקנה התלוי בצוארם, ומתוך שהם רצים לדרכם דרך הקנה להתהפך מלפנים לאחור, חייבים בכך, כיון שזו דרך הוצאתו.

משנתנו ממשיכה ומבארת פרטי דינים שונים במלאכת הוצאה מרשות לרשות. התנא פותח בדין פשוט, שאין בו

כל חידוש, כדי להשמיענו את הדין הבא, בשני בני אדם שעשו מלאכה יחד.

הַמּוֹצִיא כִכָּר לחם מרשות היחיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם יחד, שניהם פְּטוּרִין, כיון שנאמר 'וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם', ומלשון 'בעשותה' למדו חכמים שהחיוב הוא רק אם נפש אחת עשתה את כל העבירה, ולא כשעשאוה שנים.

אמנם אִם לֹא יָכֹל אדם אֶחָד לְהוֹצִיא, וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, שניהם חַיָּבִים, כיון שרק במקום שיחיד יכול לעשות את העבירה לבדו, אמרה תורה 'בעשותה', ולא במקום שאין אחד יכול לעשותה לבדו. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אף במקום שאין אחד יכול להוציאו, והוציאוהו שנים.

הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר, כשיעורים שהתבארו במשניות לעיל, והוציאו בַּכֶּלִי, פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, כיון שֶׁהַכְּלִי טָפֵל לוֹ, ומאחר ואינו מתחייב על המאכל, אינו חייב אף על הכלי.  ולכן המוציא אֶת האדם הַחַי בַּמִּטָה, כיון שפטור על האדם עצמו מאחר ו'החי נושא את עצמו', פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּטָה טְפֵלָה לוֹ. אך אם הוציא אֶת הַמֵּת בַּמִּטָה, חַיָּב אַף עַל הַמִּטָּה. וְכֵן המוציא כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, חַיָּב, לפי ששיעורים אלו יש בהם חשיבות, שהם מטמאים, וכשמוציאם מסלק את הטומאה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, כיון שמטרתו בהוצאה זו היא לסלק את הטומאה מביתו, ואינו צריך את גוף ההוצאה, והרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שסובר רבי שמעון שפטורים על עשייתה.

גמרא

הַהוּא שַׁכְבָא דַּהֲוָה – מעשה במת שהיה בשבת בְּמקום ששמו דְרוֹקֶרֶת, והיה מוטל בבזיון, או בשמש, ומחמת כן שָׁרָא לְהוּ – התיר להם רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְאַפּוּקֵי [-להוציאו] לְכַּרְמְלִית. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב נַחְמָן, כְּמַאן – כשיטת מי פסקת כן, הרי ודאי פסקת כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שבמשנתנו, הפוטר את המוציא את המת מרשות לרשות, מחמת שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואם כן קשה, אֵימַר – והרי מה שאמרנו דְּפָּטַר רַבִּי שִׁמְעוֹן היינו רק מֵחִיּוּב חַטָּאת, לפי שאין בזה איסור דאורייתא, אִיסּוּרָא דְּרַבָּנָן מִיהָא אִיכָּא – אך מכל מקום יש בכך איסור דרבנן, ואיך התרת להוציא את המת מרשות לרשות. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן בר יצחק, הָאֱלֹהִים – לשון שבועה, עַיִילְת בֵּיהּ אַתְּ – אפילו אתה עצמך רשאי להכנס תחת המת ולסייע בהוצאתו מרשות לרשות, וַאֲפִילוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, האוסר מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום כאן הדבר מותר, וביאר רב נחמן את דבריו, מִי קָאָמֵינָא – וכי אמרתי שמותר להוציאו לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לְכַּרְמְלִית קָאָמֵינָא – אמרתי שמותר להוציאו לכרמלית, שאפילו בהוצאה גמורה אין בכך אלא איסור דרבנן, וכאן הדבר מותר לגמרי, כיון דְּגָדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, של אותו מת המוטל בבזיון או בשמש, שֶּׁדּוֹחֶה אפילו אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, וכל שכן שדוחה איסור דרבנן.

משנה

אגב המחלוקת שהובאה במשנה הקודמת בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, מביאה משנתנו עתה מחלוקת נוספת. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו על ידי שחותכן זוֹ בָזוֹ, אוֹ שחותכן בְשִׁנָּיו, וְכֵן התולש בידו את שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ, וזו מלאכה הדומה ל'גוזז'. וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת – הקולעת את שערותיה לצמות, שזו מלאכה הדומה ל'בונה', וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת – מחלקת את שערותיה באמצע הראש לשני צידי הראש, שאף מלאכה זו דומה ל'בונה', וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת – נותנת צבע בעיניה, שזו מלאכה הדומה ל'צובע', בכל הדברים הללו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, כיון שהן תולדות מלאכות, וַחֲכָמִים סוברים שאין בזה איסור דאורייתא, אך אף הם אוֹסְרִין זאת מִשּׁוּם שְׁבוּת – מדרבנן.

הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב – שיש בו נקבים [בתחתיתו, או בצדדיו כנגד האדמה שבו], שדרכם הוא יונק מהקרקע, חַיָּב, כיון שהוא נחשב כתולש מצמח המחובר לקרקע ממש. וְהתולש מעציץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, פָּטוּר, כיון שאינו נחשב מחובר לקרקע העולם. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה, כיון שלשיטתו אף עציץ נקוב אינו נחשב כמחובר לקרקע.