מסכת שבת, פרק יג, שיעור 159

מביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין, כְּאִילּוּ מֵבִיא מַבּוּל לְעוֹלָם, כיון שבנגיעתו הוא מתחמם וגורם להוצאת שכבת זרע, וזה היה חטאם של דור המבול. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא – והרי אם אינו עושה כן, נִיצוֹצוֹת נִתָּזִין לוֹ עַל רַגְלָיו, וְנִרְאָה כִּכְרוּת שָׁפְכָה – כאדם שאינו יכול להוליד, שמי רגליו שותתים על רגליו, וּבכך מוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו שֶׁהֵם מַמְזְרִים, כיון שהרואים את הניצוצות סוברים שאינו יכול להוליד ובניו אינם שלו. אָמַר לָהֶם רבי אליעזר, מוּטָב שֶׁיּוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו, וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּרָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת.

תַּנְיָא אִידָךְ – בברייתא אחרת שנינו, שכך אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים, אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲמֹד עַל מָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמַשְׁתִּין, אוֹ יַשְׁתִּין בֶּעָפָר תִּיחוֹחַ – עפר רך, שהמים נבלעים בו ואינם ניתזים, וְלֹא יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, על ידי שיאחז באמה.

מבררת הגמרא, הֵי מִינַּיְיהוּ – איזו משתי התשובות שבשתי הברייתות אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרֵישָׁא – בתחילה. אִילֵימָא קַמַּיְיתָא – אם תרצה לומר שבתחילה אמר להם את האמור בברייתא הראשונה, שמוטב שיוציא לעז על בניו ובלבד שלא יהא רשע, בָּתַר דְּאָמַר לְהוּ אִיסּוּרָא הָדַר אָמַר לְהוּ תַּקַּנְתָּא – וכי לאחר שאמר להם את גודל חומרת האיסור אמר להם את התקנה, כלומר, לא היה לו להפריז כל כך במידת האיסור קודם שיאמר להם שיש תקנה לדבר, אלא תחילה היה לו לומר שיש תקנה בדבר, ואחר כך לומר את חומרת האיסור למי שאינו עושה כן (ריטב"א). מבארת הגמרא, אֶלָּא, הָא אָמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא – את האמור בברייתא השניה אמר להם תחילה, שיכול לעמוד במקום גבוה או על גבי עפר תיחוח, וְאָמְרוּ לֵיהּ, אם לֹא מָצָא מָקוֹם גָּבוֹהַּ אוֹ עָפָר תִּחוֹחַ, מַאי – מה יעשה. ועל זה אָמַר לָהֶם את האמור בברייתא הראשונה, מוּטָב שֶׁיּוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו, וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּרָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת. וְכָל כָּךְ לָמָּה – ומדוע הדבר חמור כך כך, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, חַיָּב מִיתָה בידי שמים, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי אוֹנָן, בנו של יהודה בן יעקב (בראשית לח, ט-י) 'וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו, וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אוֹתוֹ', הרי שנענש במיתה בידי שמים מחמת ששיחת את זרעו ארצה.

דְבֵי רַבִּי אַמִּי אָמְרֵי – בבית מדרשו של רבי אמי אמרו, המוציא זרע לבטלה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שהרי מאותו זרע היה יכול להוליד, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נז, ה) 'הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים', ויש לדרוש את הפסוק כך, 'הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים', כלומר, המחממים עצמם במדורות של עצי האֵלָה 'תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן', ואַל תִּקְרֵי 'שׁוֹחֲטֵי הַיְלָדִים' אֶלָּא 'סוֹחֲטֵי הַיְלָדִים', כלומר, שסוחט את הזרע מגופו, ומלשון הפסוק יש ללמוד שנחשב הוא כשוחט את הילדים שהיו ראויים להיוולד מכך.

רַב אָשִׁי אָמַר, המוציא זרע לבטלה, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּתִיב הָכָא – נאמר כאן, בפסוק שהביאה הגמרא לעיל, 'תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן', וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם, לגבי עבודה זרה, (דברים יב, ב) 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן', הרי שיש לדמות את הדברים זה לזה.

הגמרא מבארת עתה שיש אופנים שמותר לאדם לגעת באמתו, כשאין חשש להוצאת זרע לבטלה: מספרת הגמרא, שְׁמוּאֵל, וְתלמידו רַב יְהוּדָה, הָווּ קַיְימֵי אַאִגְּרָא דְּבֵי כְּנִישְׂתָא – היו עומדים על גג בית כנסת, דְּשָׁף וְיָתֵיב בִּנְהַרְדְעָא – ואותו בית כנסת נעשה מעפר ארץ ישראל, בעיר נהרדעא שבבבל, בְּלֵילְיָא – והיה אותו זמן לילה. אָמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לשמואל, צְרִיכַנִי לְהַשְׁתִּין מַיִם. אָמַר לֵיהּ – השיב לו שמואל, שִׁינְנָא – תלמיד שנון וחריף, אֱחֹז בָּאַמָּה וְהַשְׁתִּין מַיִם לַחוּץ, שלא יפלו מי רגלים על גג בית הכנסת.

תמהה הגמרא, וְהֵיכִי עָבִיד הֲכִי – כיצד הורה לו שמואל לעשות כן, וְהַתַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין, כְּאִלּוּ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, עֲשָׂאוּהָ – עשו דין זה כְּדין 'בּוֹלֶשֶׁת', דִּתְנַן – שכך שנינו במסכת עבודה זרה (ע:), בּוֹלֶשֶׁת [-קבוצת חיילים גויים המחפשים ובולשים], שֶׁנִּכְנְסָה לָעִיר, אם אירע כן בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, חָבִיּוֹת יין פְּתוּחוֹת, אֲסוּרוֹת, שמא ניסכום הגויים לעבודה זרה, ואסרום. וחביות סְתוּמוֹת מֻתָּרוֹת, שהרי ניכר שלא פתחום. אך אם נכנסה הבולשת לעיר בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, ואף הפתוחות, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי לְנַסֵּךְ. אַלְמָא – ומוכח מדין זה, כֵּיוָן דְּבְּעִיתֵי – כיון שהם מבועתים ומפוחדים מאימת המלחמה, לָא אָתֵי לְנַסּוּכֵי – לא יבואו לנסך יין. הָכָא נָמִי – ואף כאן, לגבי האיסור לאחוז באמה, כֵּיוָן דְּבָּעִית – מאחר והוא מפחד [ולהלן יבואר ממה פחד], לָא אָתֵי לְהִרְהוּרֵי – לא יבא לידי הרהור, ולכן התיר לו שמואל את הדבר.

מבררת הגמרא, וְהָכָא – וכאן, במעשה זה של רב יהודה, מַאי בִּעַתּוּתָא אִיכָּא – איזה פחד ישנו. ומביאה הגמרא כמה ביאורים בענין זה: א. אִיבָּעֵית אֵימָא – אם תרצה אומר לך, בִּעַתּוּתָא דְּלֵילְיָא וּדְאִיגָּרָא – היה רב יהודה פוחד מהלילה והגג, כלומר, בעומדו בלילה על שפת הגג, שהוא מקום סכנה, היה טרוד בפחדו שלא יפול מהגג, ומחמת כן אין חשש שיבוא לידי הרהור. ב. וְאִיבָּעִית אֵימָא, בִּעַתּוּתָא דְּרַבֵּיהּ – היה טרוד בפחדו ויראתו מרבו, שמואל. ג. וְאִיבָּעִית אֵימָא, בִּעַתּוּתָא דִּשְׁכִינָה – אימת השכינה היתה עליו, שהרי היה על גג בית הכנסת, שהוא מקום השראת השכינה. ד. וְאִיבָּעִית אֵימָא, שָׁאנִי – שונה הוא רַב יְהוּדָה משאר אנשי העולם, דְּאִיכָּא אֵימָתָא דְּמָרֵיהּ עָלֵיהּ – שיש עליו יראת שמים ופחד מה' בכל מקום, ואף שלא בבית הכנסת, דְּקָרִי שְׁמוּאֵל עָלֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה – שהרי אמר שמואל על רב יהודה, 'אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה', אלא הנהגתו כמלאך, ובאדם כזה אין חשש הרהור. ה. וְאִיבָּעִית אֵימָא, נָשׂוּי הֲוָה – רב יהודה היה נשוי באותה שעה, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, אִם הָיָה נָשׂוּי מֻתָּר לאחוז באמה ולהשתין, כיון שכשיש לו פת בסלו לא יבא לידי עבירה [והיתר זה הוא רק כשאשתו עימו, והיא טהורה, ועושה כן לצורך (אחרונים)]. ו. וְאִיבָּעִית אֵימָא, כִּי הָא אוֹרֵי לֵיהּ – כפי הלכה זו שתובא להלן הורה לו שמואל לרב יהודה שהדבר מותר, דְּתָנֵי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב בִּנְיָמִין בַּר חִיָּא, אף שאסור לאחוז באמה ולהשתין, אֲבָל מְסַיֵּעַ בְּבֵיצִים מִלְּמַטָּה. ז. וְאִיבָּעִית אֵימָא, כִּי הָא אוֹרֵי לֵיהּ – כפי הלכה זו הורה לו, דְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גְּבוּל יֵשׁ לָהּ, מֵעֲטָרָה וּלְמַעְלָה – מאותה שפה גבוהה המקפת את ראש האמה, ולמעלה, לצד הגוף, אָסוּר. מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה, כלפי חוץ, מֻתָּר, שמקום זה אינו גורם להרהור.