מסכת שבת, פרק יז, שיעור 185

גמרא

שנינו במשנה, ש'יתד של מחרישה' נחשב כמוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו. אָמַר רַב נַחְמָן, הַאי 'אוּכְלָא דְקַצְרֵי' – אותו כלי של כובסים, כְּיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵשָׁה דָּמִי – דינו כיתד של מחרישה, והרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. ומבאר הרי"ף מהו אותו כלי, פֵּירוּשׁ, כְּלִי חֶרֶס מְנֻקָּב, שמְעַשְׁנִין בּוֹ אֶת הַכֵּלִים [-הבגדים], וּמְזַלְפִין בּוֹ מַיִם. פֵּירוּשׁ אַחֵר, אוּכְלָא דְקַצְרֵי זו אֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁנּוֹתֵן עָלֶיהָ הַכּוֹבֵס אֶת הַיְרִיעָה כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה לְלַבְּנָהּ [-לנקותה] וְהִיא שְׁרוּיָה בְּמַיִם, וּמַכֵּה עָלֶיהָ בַּ'מָּזוֹר', שהוא כלי מיוחד לכך. מכריע הרי"ף בין הפירושים: וּפֵּירוּשָׁא קַמָּא דַּוְקָא – והפירוש הראשון הוא הנכון, דְּגַרְסִינָן – שהרי למדנו בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צב.) לגבי המונע הלכה מפי תלמידו, שעונשו הוא שמנקבים אותו ככברה, ואמר על זה אביי 'עַד דְּשָוְויֵהּ לְנַפְשֵׁיהּ כִּי אוּכְלָא דְקַצְרֵי', דְּשַׁמְעִינָן מִינֵהּ – ויש ללמוד מכך דְּ'אוכלי דקצרי' כְּלִי מְנֻקָּב הוּא, כפירוש הראשון.

אָמַר אַבַּיֵּי, הַאי חַרְבָּא דְּאוּשְׁכְּפָא – סכין של רצענים, וְסַכִּינָא דְּאַשְׁכַּבְתָּא – וסכין של שוחטים, וַחֲצִינָא דְּנַגָּרֵי – כמין גרזן מיוחד של נגרים, כְּיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵשָׁה דָּמִי, כיון שדרך להקפיד עליהם שלא להשתמש בהם לשום שימוש אחר, מחשש שייפגמו, והרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס, ואסורים בטלטול אפילו לצורך גופן או מקומן.

שנינו במשנה, 'כָּל הַכֵּלִים נִיטָלִין לְצוֹרֶךְ ושלא לצורך'. מבררת הגמרא, מַאי 'לְצוֹרֶךְ' וּמַאי 'שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ', כלומר, איזה דבר מותר לטלטל רק לצורך, ואיזה דבר מותר לטלטל אף שלא לצורך. מבארת הגמרא, אָמַר רָבָא, דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתוֹ לְהֶיתֵּר – דבר שאופן שימושו הרגיל הוא לדבר המותר בשבת, בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ – בין אם צריך האדם לטלטלו לצורך השימוש בגוף הכלי, בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ – בין אם צריך האדם לטלטלו כדי לפנות את מקומו של הכלי, אֲפִילוּ מֵחַמָּה לַצֵּל – ואפילו אם מטלטלו כדי להוציאו ממקום זריחת השמש לצל, כדי שלא יתקלקל החפץ עצמו, שָׁרִי – הדבר מותר. דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתוֹ לְאִסּוּר – כלי שעיקר שימושו הוא לצורך דבר האסור בשבת, לְצוֹרֶךְ  גּוּפוֹ וּלְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, אִין – מותר לטלטלו, אבל מֵחַמָּה לַצֵּל, שאין בכך כל צורך לאדם עתה, אלא עושה כן לצורך שמירת הכלי עצמו, לֹא – אסור לטלטלו.

מוסיפה הגמרא, וְאַף רַב, סָבַר לָהּ לְהָא דְּרָבָא – סובר הוא כדין זה שאמר רבא, דְּאָמַר רַב, מָרָא – מעדר, שהאדם מטלטלו ממקומו כדי שֶׁלֹּא יִגָּנֵב, זֶהוּ טִלְטוּל שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, כיון שאין בכך צורך לאדם עתה, אלא עושה כן לשמירת הכלי, וְאָסוּר. ויש לדייק מכך, טַעֲמָא – טעם האיסור, כיון דְּעושה כן כדי שֶׁלֹּא יִגָּנֵב, אֲבָל אם עושה כן לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, מֻתָּר, והיינו כדברי רבא.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב מָארִי בַּר רָחֵל, הָווּ לֵיהּ הַנְהוּ בֵּי סַדְּיאָתָא בְּשִׁמְשָׁא – היו לו כרים של לֶבֶד, המונחים בשמש, בשבת. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אָמַר לֵיהּ – בא רב מארי לפני רבא ושאלו, מַהוּ לְטַלְטוּלִינְהוּ – האם מותר לטלטל את הכרים מהשמש לצל, כדי שלא יינזקו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, שָׁרִי – מותר לטלטלם, דְּהָא חָזוּ לְךָ – שהרי הם ראויים לך לשימוש בשבת, והרי זה דבר שמלאכתו להיתר, שמותר לטלטלו אפילו מחמה לצל, לצורך הכלי עצמו. אמר לו רב מארי, אִית לִי אַחֲרִינֵי – יש לי כרים אחרים, ואיני זקוק דווקא לאותם הנמצאים בחמה. אמר לו רבא, חֲזוֹ לְאוֹרְחִין – ראויים הם כרים אלו לצורך אורחים, אם יזדמנו לך. אמר לו רב מארי, אִית לִי נַמִי לְאוֹרְחִין – יש לי כרים נוספים אף עבור אורחים, ואיני זקוק להם. אָמַר לֵיהּ רבא, גָּלִית דַעְתִּיךְ דְּלָאו כַּוָותִי סְבִירָא לָךְ – בדבריך גילית דעתך שאינך סובר כשיטתי, שדבר שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף לצורך הכלי עצמו, אֶלָּא כְּאַבַּיֵּי סְבִירָא לָךְ – אלא אתה סובר כאביי, שאוסר זאת, ולכן, לְכוּלֵּי עַלְמָא שָׁרִי – לכל בני אדם מותר לטלטל דבר כעין זה, וְלָךְ אַסִּיר – אך לך אסור, כיון שדעתך כאביי, שאף כלי שמלאכתו להיתר, אסור לטלטלו מחמה לצל, כשאין בכך צורך לשימוש האדם עצמו עתה. (אלמא חזו למיתב עליהו לכל דעייל ואתי).

אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, מְכַבְּדוֹת שֶׁל מִילַת – מברשות המיוחדות לניקוי בגדי משי, ועשויות גם לניקוי השולחן, מֻתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, כיון שדינם ככלי שמלאכתו להיתר. אֲבָל שֶׁל תַּמְרָה – מטאטאים של תמרים, העשויים לניקוי הבית, לֹא – אסור לטלטלם בשבת, כיון שטאטוא הבית אסור בשבת, מחשש להשוואת גומות, והרי זה כלי שמלאכתו לאיסור. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שמכבדות של תמרה אסורים בטלטול. ומבארת הגמרא, וְהַנֵי מִילֵּי – ודין זה, שאסור לטלטלם, היינו מֵחַמָּה לַצֵּל, לצורך שמירתם, אֲבָל לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, אֲפִילוּ שֶׁל תְּמָרָה מֻתָּר לְטַלְטְלָן, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו דין זה, דְּכָל דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתוֹ לְאִסּוּר, מֻתָּר לְטַלְטְלָן בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ. אֲבָל מֵחַמָּה לַצֵּל, לֹא – אסור לטלטלם. מבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'מַכְבְּדוֹת שֶׁל מִילַת' היינו כְּגוֹן זָנָב שֶׁל שׁוּעָל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁמְּכַבְּדִין בָּהֶם כְּלִי מִילַת – שמברישים בהם בגדי משי.

מוסיף הרי"ף ומבאר את ההלכה, וְהָאִידְנָא – ועתה, דְּקַיְּמָא לָן – שאנו פוסקים להלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר דָּבָר שֶּׁאֵין מִתְכַּוֵּן מֻתָּר, ומותר לטאטא את הבית בשבת, כיון שאינו מתכוין להשוות גומות, הַוְיָין לְהוּ מַכְבְּדוֹת שֶׁל תְּמָרָה דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתוֹ לְהֵיתֵּר, וַאֲפִילוּ מֵחַמָּה לַצֵּל שָׁרִי – מותר לטלטלם.