מסכת שבת, פרק יז, שיעור 188

שנינו במשנה, פקק החלון, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהוּא קָשׁוּר ותלוי פוקקים בו ואם לאו אין פוקקים בו. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך פוקקים בו וְכוּ'.

מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַכֹּל [-רבי אליעזר וחכמים] מוֹדִים, שֶּׁאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרָאִי לְכַתְּחִלָּה [-בתחילה, כלומר אין מתחילים בעשיית האהל] בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאין עושים זאת בְּשַׁבָּת, לֹא נֶחְלְקוּ במשנתנו אֶלָּא לענין לְהוֹסִיף תוספת עראית על בנין שהיה קיים מערב שבת, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מוֹסִיפִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת, ולכן אם אין הפקק קשור ותלוי אסור לפקוק בו בשבת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹסִיפִין תוספת עראית אפילו בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שמותר להוסיף תוספת עראית בְּיוֹם טוֹב, ולכן מותר לפקוק את החלון בשבת אף כשלא היה הפקק קשור ותלוי מערב שבת או יום טוב.

מסייעת לכך הגמרא מברייתא, תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶּׁאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל אֲרָעִי בַּתְּחִלָּה – שאין מתחילים לעשות אהל עראי בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאין עושים כן בְּשַׁבָּת. לֹא נֶחְלְקוּ רבי אליעזר וחכמים אֶלָּא לְהוֹסִיף תוספת ארעית על בנין שכבר היה קיים, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מוֹסִיפִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאין מוסיפים בְּשַׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹסִיפִין בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שמוסיפים בְּיוֹם טוֹב.

עוד שנינו במשנה, בענין פקק החלון, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פּוֹקְקִין בּוֹ', מַאי – מה כוונת חכמים באומרם 'בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ' פוקקים בו, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, בֵּין פקק קָשׁוּר וּבֵין פקק שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר, וְהוּא שֶׁמְּתֻקָּן – ובתנאי שהוא מוכן לכך מערב שבת.

פוסק הרי"ף: וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים, שאף בפקק שאינו קשור מותר לפקוק את החלון בשבת. מוסיף הרי"ף, וְאַף עַל גַב דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנַגָּר הַנִּגְרָר – אף שבמסכת עירובין (קב.) סתמה המשנה כדעת רבי אליעזר, לגבי בריח שנועלים בו את הדלת, שהוא קשור ואינו תלוי, שאסור לנעול בו את הדלת בשבת, והיינו כדעת רבי אליעזר כאן לגבי פקק החלון, קַיְימָא לָן כִּי הַאי סְתָמָא אַחֲרִינָא – אנו פוסקים הלכה כמשנה אחרת, שסתמה הלכה כחכמים, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה להלן, בסוף המסכת, לגבי מעשה שאירע בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, וסיימה שם המשנה ואמרה, 'מִדִּבְרֵיהֶן לָמַדְנוּ, שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְּדִין וְקוֹשְׁרִין בְּשַׁבָּת', והיינו כדעת חכמים כאן, שמותר לפקוק בשבת אף בפקק שאינו קשור. והטעם שאנו פוסקים כסתם משנה זו, ולא כסתם משנה שבמסכת עירובין, מִשּׁוּם דְּמַעֲשֵׂה רַב – כיון שגדול הוא המעשה, ויש ללמוד ממקום שנעשה מעשה על פי ההלכה, כמו במשנה להלן, יותר ממקום שנאמרה הלכה סתם, ללא הוראה למעשה, ולכן אנו פוסקים הלכה כחכמים.

הרי"ף מביא את סוגיית הגמרא בעירובין, בענין זה של הוספה על אהל עראי: גַּרְסִינָן – למדנו בְּסּוֹף מסכת עֵרוּבִין (שם), שָׁלַח לֵיהּ רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל לְרַב עַמְרָם, לֵימָא לָן מַר מֵהַנֵי מִילֵּי מַעַלְיְתָא דַּאֲמַרְתְּ לִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי – יאמר לנו מר מאותם דברים מעולים שאמרת לנו בשם רב אסי, בְּענין כִּיפֵי דְּאַרְבָּא – אותם עיגולים שבספינה, כלומר, כמין קשתות שעושים בגובה הספינה, על ידי מוטות עץ מעוגלים המחוברים מדופן לדופן לרוחב הספינה, ומחברים מוטות אלו על פני כל אורך הספינה, כדי לפרוס עליהם מחצלאות להגן מפני השמש או הקור, ואין המוטות הללו קבועים שם, אלא מתקינים אותם שם בשעת הצורך. וְשָׁלַח לֵיהּ – שלח רב עמרם מימרא זו, הָכִי [-כך] אָמַר רַב אַסִּי, הַנֵי כִּיפֵי דְּאַרְבָּא – אותם מוטות מעוגלים שבספינה, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם רוחב טֶפַח, אִי נַמִי – או אף אם אֵין בָּהֶם רוחב טֶפַח, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה טפחים, מֵבִיא – רשאי להביא בשבת מַחֲצֶלֶת, וּפוֹרֵס עָלֶיהָ, ואין בכך משום איסור עשיית אהל. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שמוֹסִיף עַל אֹהֶל עֲרַאי הוּא, שהרי אף קודם לפריסת המחצלת היה קיים שם 'אהל' על ידי אותן מוטות שרוחבן טפח, שזהו שיעור אהל, או מחמת שלא היה בין מוט למוט שלשה טפחים, ומדין 'לבוד' אנו מחשיבים זאת כאילו המוטות מחוברים, וקיים כאן כבר אהל, ומוסיפים על כך את המחצלאות, שהם אהל עראי, וְשַׁפִּיר דָּמִי – והדבר מותר בשבת, והיינו כדעת חכמים במשנתנו, שמותר להוסיף על אהל עראי בשבת.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַנְּהוּ דִּיכְרֵי דַּהֲווּ לֵיהּ לְרַב הוּנָא – מעשה באותם אֵילִים שהיו לרב הונא, דְּבִּימָמָא בָעוּ טוּלָא – שבשעות היום היו זקוקים לצל, שלא תזיק להם השמש, וּבְלֵילֵיא בָעוּ אֲוִירָא – ובשעות הלילה היו זקוקים לאויר, ובימות החול היו פורסים עליהם מחצלאות ביום, ונוטלים אותם בלילה. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב – בא רב הונא לפני רב ושאלו כיצד לנהוג בשבת בענין עשיית אהל וסתירתו לצורך אותם אילים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב, זִיל כְּרוֹךְ בּוּדְיָא וְשַׁיֵּר בָּהּ טֶפַח – לך וכרוך את המחצלת בערב שבת, כדרך שעושים כל ערב, אך אל תסיר את המחצלת לגמרי, אלא גלול אותה באופן שישאר בה רוחב טפח, וּלְמָחָר, ביום השבת, פָּרְסֵיהּ עֲלַיְיהוּ – יהיה מותר לך לפרוס את כל המחצלת על גבי אותם אילים, דְּמוֹסִיף עַל אֹהֶל עֲרַאי הוּא – כיון שאין כאן אלא הוספה על אותו טפח, הנחשב כאהל עראי, וְשַׁפִּיר דָּמִי – והדבר מותר.