מסכת שבת, פרק כג, שיעור 231

פרק זה עוסק ברובו באיסורים שגזרו חכמים בשבת מחשש שיבא האדם לידי מלאכה האסורה בשבת, וכן בדברים האסורים בשבת משום 'ממצוא חפצך ודבר דבר', כלומר, האיסור לעסוק בחפצי חול של האדם, ולדבר בעניני חול.

משנה

שׁוֹאֵל אָדָם – רשאי אדם לשאול מֵחֲבֵרוֹ בשבת כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, על מנת להחזיר לו לאחר השבת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ הַלְוֵנִי, כלומר, אף שאינו מחזיר לו את אותם כדים, והרי זו הלוואה ולא השאלה, הותר הדבר רק בתנאי שיאמר לו לשון שאלה, והטעם לכך יבואר בגמרא. וְכֵן שׁוֹאֶלֶת אִשָּׁה מֵחֲבֶרְתָּהּ כִּכָּרוֹת בשבת, בלשון שאלה ולא בלשון הלואה. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ – אם אין הנותן מאמין למקבל שיחזיר לו לאחר השבת, שהרי אינו יכול לכתוב לו שטר על חיובו, מַנִּיחַ המקבל את טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ כפקדון, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, שצריך כל אדם להקריב קרבן פסח, ויש שלא קנו את קרבנם מערב שבת, הולך אצל אדם שיש לו כבשים או גדיים, ומַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ כפקדון, וְנוֹטֵל ממנו אֶת פִּסְחוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב.

גמרא

שנינו במשנה, 'שואל אדם מחבירו וכו', ובלבד שלא יאמר לו הלוני'. אָמַר לֵיהּ רַב נָתָן לְאַבַּיֵי, מַאי שְׁנָא – במה שונה לשון 'הַלְוֵנִי', שאסרוהו חכמים, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה לשון 'הַשְׁאִילֵנִי', שהתירוהו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, כשאומר לשון הַשְׁאִילֵנִי, לֹא אָתֵי לְמִכְתַּב – לא יבא לכתוב זאת, דְּלָאו זְמַן מְרֻבֶּה הוּא – כיון שאין דרך להשאיל לזמן רב, ואין דרך אדם לכתוב זאת. אֲבָל בלשון הַלְוֵנִי, דִּזְמַן מְרֻבֶּה הוּא – שבדרך כלל הלואה ניתנת לזמן ארוך, שהרי סתם הלואה היא לשלשים יום, אָתֵי לְמִכְתַּב – חששו חכמים שיבוא לכתוב לו זאת לזכרון, ולכן אסרו להשתמש כלל בלשון זו בשבת. [ואף שבאמת אין זו השאלה אלא הלואה, שהרי אינו מחזיר את הדבר עצמו שנטל, מכל מקום כוונתו שיהא דבר זה כמו שאלה, שיתחייב להחזירו מיד כשידרשנו ממנו, ולא יוכל לעכבו שלשים יום כהלואה (ר"ן)].

אִיתְמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַלְוָאַת יוֹם טוֹב – המלוה לחבירו מזון וכדומה ביום טוב [או בשבת (מאירי)], אף כשאומר לשון 'שאלה', כדין המבואר במשנתנו (רשב"א), רַב יוֹסֵף אָמַר, לא נִתְּנָה לִיתָּבַע – אי אפשר לתובעה בבית דין, ואין בית דין דנים בה, שאם לא כן יש לחשוש שיבוא לכותבה, כדי שתהיה לו ראיה בבית דין. וְרַבָא אָמַר, נִתְּנָה לִיתָּבַע בבית דין, שאם לא כן יש לחשוש שלא ירצה אדם להלוות לחבירו, ותתבטל שמחת יום טוב.

מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: הָא מִלְּתָא אַפְלִיגוּ בָּהּ רַבְּוָאתָא – בדין זה נחלקו רבותינו כיצד היא ההלכה, אִיכָּא מַאן דְּפָסַק – יש מי שפסק כְּרַב יוֹסֵף, שהלואה זו לא ניתנה לתביעה בבית דין, וְאָמַר בביאור טעמו, מִשּׁוּם דְּרַב יוֹסֵף רַבֵּיהּ הוּא לְגַבֵּיהּ דְּרָבָא – כיון שרב יוסף הוא רבו של רבא, ויש לפסוק הלכה כמותו. וְעוֹד טעם, דְּהָא רַב אַוְיָא סָבַר לָהּ כַּוָּותֵיהּ – שהרי מהנהגתו של רב אויא מוכח שהוא סובר כרב יוסף, דְּשָׁקִיל מַשְׁכַּנְתָּא – שהיה נוהג ליטול משכון על הלואה כזו, הרי שסבר שלא יוכל לתבוע זאת בבית דין, ולכן הקדים ונטל משכון, וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, נָמֵי קָא מַעֲרִים אַעֲרוּמֵי – גם כן היה מערים על מי שלוה ממנו ביום טוב, שֶׁלֹּא הָיָה תּוֹבְעוֹ בְּפֵרוּשׁ, שמא יכפור ולא יוכל להוציא ממנו בדיינים, אֶלָּא היה אוֹמֵר לוֹ לאותו אדם הַלְוֵנִי ממון או חפץ, כשיעור שאותו אדם לוה ממנו ביום טוב, וּכְשֶׁהִלְוָהוּ אותו אדם, היה אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ כָּךְ וְכָךְ, ואם היה הלה כופר, היה רב אויא מעכב אצלו את מה שנטל ממנו, ועל כל פנים מוכח שסבר רב אויא שלא יוכל לתובעו בבית דין, וכרב יוסף. וְאִיכָּא מַאן דְּפָסַק כְּרָבָא – ויש מי שפסק כרבא, דְּאָמַר שהלואה זו נִתְּנָה לִיתָּבַע, וְאָמַר בביאור טעמו, מִשּׁוּם דְּהוּא בָּתְרָא – כיון שרבא היה אמורא מאוחר יותר מרב יוסף, וְקַיְימָא לָן כְּבַתְרָאֵי – ואנו פוסקים הלכה כדורות המאוחרים יותר [לפי שראו גם את דברי קודמיהם], ולדעה זו אין ראיה גמורה מהנהגותיהם של רבה בר רב הונא ורב אויא, לפי שאפשר שהם חששו שבית דין יטעו בהלכה זו, ומחמת כן לא ירצו להזדקק לתביעתם, אך באמת הם סוברים שהלואה זו ניתנת לתביעה בבית דין (ר"ן).