מסכת שבת, פרק כג, שיעור 232

משנה

מוֹנֶה [-סופר] אָדָם בשבת אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו, מִפִּיו, אֲבָל לֹא יספרם מִן הַכְּתָב, אם כתב בערב שבת רשימה של אורחים או פרפראות, לא יעיין בה בשבת, והטעם לכך יבואר בגמרא.

וּמֵפִיס אָדָם – מטיל גורלות עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵּיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, מי יקבל כל מנה בסעודה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה, ומבאר הרי"ף את הטעם, מִשּׁוּם קֻבְּיָא – שנראה הדבר כמשחק בקוביא, שהאחד מרויח ונוטל מנה גדולה, וחבירו מפסיד ומקבל מנה קטנה, וכיון שבמשחק בקוביא אין המפסיד מוחל בלב שלם אסור הדבר, ואף כאן נראה הדבר כמשחק בקוביא.

מַטִּילִין חַלָּשִׁים עַל הַקָּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב – מותר לכהנים להטיל גורלות ביום טוב על בשר הקדשים שנשחטו ביום טוב עצמו, מי יקבל כל חלק, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת של קדשים שנשארו מערב יום טוב, מאחר ויכלו לעשות זאת מאתמול.

גמרא

שנינו במשנה, 'מונה אדם כו' אבל לא מן הכתב'. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעם האיסור של קריאת רשימת האורחים או המנות מתוך הכתב בשבת. מביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב בֵּיבַי אָמַר, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים, שֶׁמָּא יִמְחֹק חלק מהכתב תוך כדי הקריאה, כגון שיראה שאין די מזון לכל האורחים, וימחק חלק מהם מהרשימה, שלא יזמינם השמש, וכדומה. אֲבַּיֵי אָמַר, טעם האיסור הוא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִּקְרָא בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, כלומר, שמא יבא לקרוא בדברים שאין בהם כל צורך ותועלת לשבת, ואסרו חכמים לקרוא כתבים אלו בשבת. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני הטעמים הללו. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ דִּכְתִיבֵי אַכָּתְלֵי – החילוק ביניהם הוא באופן שהשמות כתובים על הכותל, וּמִדְּלַאי – והכותל גבוה באופן שאינו יכול להגיע לשם למחוק, לְמַאן דְּאָמַר שהחשש הוא שֶׁמָּא יִמְחֹק, לֹא חַיְשִׁינָן – אין לחוש לכך באופן זה, שהרי הכתיבה גבוהה ממנו. אבל לְמַאן דְּאָמַר שהחשש הוא שֶׁמָּא יִקְרָא בשטרי הדיוטות, חַיְישִׁינָן – יש לחשוש לכך אף באופן זה.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְלֵית הִלְכָתָא – ואין הלכה כְּרַב בֵּיבַי, שהחשש הוא רק שמא ימחק, ובאופן שהכתיבה גבוהה מותר לקרוא, מִשּׁוּם דְּפַּלִּיג עֲלֵיהּ דְּרָבָא – כיון שהוא חולק בדבריו על רבא, דְּאָמַר לגבי מה ששנינו במשנה 'וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר', וַאֲפִלּוּ אם הנר גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת של אדם, וַאֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי מִרְדָּעוֹת של בקר, באופן שאין כלל חשש שיטה, מכל מקום לא חילקו חכמים בגזירתם, וְקַיְימָא לָן הִלְכָתָא כַּוָּותֵיהּ – ומקובל בידינו שהלכה כמותו בענין זה, ואם כן אף כאן אין לחלק בין מקום גבוה לבין מקום נמוך, ולעולם אסור לקרוא מתוך הכתב.

עתה מביאה הגמרא ברייתא הסותרת לכאורה כלל זה, ומיישבת אותה: וְהָא דְּתַנְיָא – ומה ששנינו בברייתא שלכאורה יש חילוק בדבר, שכך שנינו בה, מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו בשבת, כַּמָּה מהאורחים יושיב בַּחוּץ, וְכַמָּה מהם יושיב בִּפְנִים, במקום מכובד, וְכַמָּה מנות עָתִיד לִתֵּן לִפְנֵיהֶם, מִכְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַכֹּתֶל, אֲבָל לֹא מִכְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי טַבְלָא וּפִנְקָס שבידו, ומשמע לכאורה שחילקו חכמים בגזירתם, ולא אסרו קריאה זו כשהיא כתובה על הכותל במקום שאינו יכול למחוק, אין זו קושיא, אוּקִימְנָא – העמידה הגמרא את האמור בברייתא שמותר לקרוא מכתב שעל גבי הכותל בְּדְחַיִיק מֵיחַק – באופן שהכתיבה חקוקה בקיר, דְּגוּדָא בִּשְׁטָרָא לֹא מִיחְלַף – שאין האדם עשוי לטעות ולהחליף בין כתב החקוק על הקיר לבין שטרי הדיוטות הכתובים על נייר וכדומה, אֲבָל כָּתַב מִכְתָּב – אבל אם הרשימה כתובה בדיו על הקיר, אָסוּר, בֵּין מִדְּלַאי בֵּין מִתַּתָּאֵי – בין אם היא כתובה במקום גבוה, שאינו יכול למוחקו, ובין אם היא כתובה במקום נמוך, שיכול למחוק.

אגב הדין האמור לעיל, שלא חילקו חכמים בין כתב הנמצא במקום גבוה לבין כתב הנמצא במקום נמוך, מביאה הגמרא דין נוסף שאף בו לא חילקו חכמים בגזירתם: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אֵין רוֹאִין בְּמַרְאָה בְּשַׁבָּת, מהטעם שיבואר להלן. וְרַבִּי מַתִּיר בְּמַרְאָה הַקְּבוּעָה בַּכֹּתֶל. וְאַסְקִינָא – והסיקה הגמרא, שבְמַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת עַסְקִינָן – מדובר, וְכִדְרַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבוּהָ, דְּאָמַר, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת אָסוּר להשתמש בה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם עָשׂוּי לְהַשִּׁיר בָּהּ נִימִין הַמְדֻלְדָּלִין – לחתוך בה שערות העומדות ליפול, כשיראה אותן במראה וירצה להסירן, דַּחֲרִיפָא כְּאִזְמֵל – כיון שצדדיה של מראה זו חדים כסכין, וניתן לחתוך בהם [ולדעת רבי מותר במראה הקבועה בכותל, כיון שאינו יכול להשתמש בה כסכין, ואם ילך להביא מספריים, בינתיים יזכר ששבת היום]. וּשְׁמַע מִינָהּ – ויש ללמוד מכך, דְּמַרְאָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת, בֵּין קְבוּעָה בַּכֹּתֶל בֵּין שֶׁאֵינָהּ קבועה בכותל, שַׁרְיָא – מותר להשתמש בה בשבת, כיון שלא שייך טעם האיסור. וְמראה שֶׁל מַתֶּכֶת אַסִּירָא – אסור לראות בה בשבת כלל, כְּדעת תַנָּא קַמָּא וַאֲפִלּוּ קְבוּעָה בַּכֹּתֶל, כיון שלא חילקו חכמים בתקנתם.