מסכת שבת, פרק כג, שיעור 233

אגב הדין האמור לעיל, שאסרו לקרוא את רשימת האורחים או המנות מתוך הכתב, מחשש שיבא למחוק, מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כְּתָב הַמְהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת הַדְּיוּקְנָאוֹת – ציור שבכותל, כגון חיות מסוימות, או צורת בני אדם, ויש תחתיהן כתב שאינו בחקיקה, המתאר את ענינו של הציור שמעליו כגון מלחמת דוד וגלית, אָסוּר לִקְרוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, מחשש שיבא למחוק. וְדְּיוּקְנָא עַצְמָהּ – צורת אדם החקוקה בכותל, אַף בְּיום חוֹל אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, ד) 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים', וּמַאי תַּלְמוּדָא – והיאך יש לדרוש את הדין האמור לעיל מפסוק זה, מבארת הגמרא, אָמַר רַב, אַל תִּפְנוּ אֶל מִדַּעְתְּכֶם, כלומר לשון 'אלילים' האמורה כאן נדרשת כלשון 'חללים', דברים ריקים, כלומר, אַל תפנו אֶל הדברים שנעשו ממחשבת לבכם ודעתכם, שאלו הציורים השונים שעושים בני אדם, אלא יש לכם לפנות ולהתבונן רק במעשי הקדוש ברוך הוא (רש"י וריטב"א).

שנינו במשנה, 'מֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו' וְכוּ'. מדייקת הגמרא, עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, אִין – אכן מותר לאדם להפיס, אבל עִם אדם אַחֵר, לֹא – אסור להפיס. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעמו של דין זה, ומה החילוק בין בני ביתו לבין בני אדם זרים. מבארת הגמרא, טעם האיסור בגורל המוטל בין אנשים זרים הוא כַּמבואר בדבריו דְרַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּכך אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּנֵי חֲבוּרָה הַאוכלים יחד ומַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה, שלא יהיה לאחד מהם חלק גדול מחבירו, ומחלקים את המנות בשבת באופן זה שיהיו המנות שוות בדיוק, עוֹבְרִין מִשּׁוּם מִדָּה, מִשּׁוּם מִשְׁקָל, וּמִשּׁוּם מִנְיָן, כלומר יכולים לבא לידי זה כשירצו שיהיו המנות שוות זו לזו, ואסרו חכמים למדוד ולשקול בשבת, וְכן יכולים לבא לידי כך שיעברו מִשּׁוּם לוֹוִין וּפוֹרְעִין בְּיוֹם טוֹב, אם ילוו זה לזה דברי מאכל, שמתוך שמקפידים זה על זה לא יאמרו לשון שאלה, אלא לשון הלואה, שאסרו חכמים לומר ביום טוב. וּכְדִבְרֵי [-ולשיטת] (בֵּית) הִלֵּל, שאמר שאסור להלוות ככר על דעת שיחזירו ככר, מחשש שבעת ההחזרה תתייקר הככר, ונמצא שיש כאן ריבית, עוברים אַף מִשּׁוּם רִבִּית, כיון שלפעמים לווים זה מזה ככר או שאר דבר מאכל, וכשמחזירה לו התייקר הככר, והרי זו ריבית. אבל בני חבורה שאינם מקפידים דרכן למחול על הפרש המחיר, ולכן אין זה נחשב ריבית. אמנם עם בני ביתו מותר לו להפיס אפילו מנה גדולה כנגד קטנה כיון שכל המנות שלו, ואין כאן משום משחק בקוביא, [וכן מותר להפיס עם אנשים אחרים בימות החול שאז לא שייכים איסורים אלו, ובלבד שיהיו המנות שוות, שלא יהיה איסור משחק בקוביא (ר"ן)].

שנינו במשנה, 'מַטִּילִין חַלָּשִׁים על הקדשים ביום טוב, אבל לא על המנות' וְכוּ'. מבררת הגמרא, מַאי 'אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת'. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, בְּרָה [-בנה] דְבַּת יַעֲקֹב, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת שֶׁל חֹל בְּיוֹם טוֹב – אין מטילים גורלות ביום טוב על מנות הקדשים שנשארו מיום חול, כלומר מערב יום טוב, כיון שיכלו לעשות זאת מאתמול, ורק על קדשים שנשחטו ביום טוב עצמו, שלא היה ניתן להפיס אתמול, מותר להפיס ביום טוב.

משנה

לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת לצורך עבודה של יום חול, וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ 'שְׁכֹר לִי פּוֹעֲלִים', בְּשַׁבָּת. אֵין מַחֲשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם בְּשַׁבָּת – לא ילך אדם בשבת סמוך לגבול אלפיים אמה, שהם תחום שבת, כדי שיוכל מיד עם צאת השבת לעבור את התחום כדי לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִים, וּלְהָבִיא פֵּרוֹת – לחתוך פירות מחוברים ולהביאם, שאלו הם דברים האסורים בשבת. אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא על התחום כדי לילך לאחר צאת השבת לִשְׁמֹר פירות, מאחר והשמירה עצמה היא דבר המותר בשבת, ורק היציאה חוץ לתחום אסורה, וכיון שאינו עובר את תחום שבת עד צאת השבת, אין בכך איסור, וְכיון שנהג כן בהיתר, אף מֵבִיא פֵּרוֹת

בְּיָדוֹ, הגם שהיו מחוברים בשבת, מאחר ולא לשם כך החשיך על התחום, מותר לו לאחר שיצאה השבת ועבר את התחום אף לתלוש פירות ולהביאם.

מסיימת המשנה, כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בדינים אלו, כָּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ – כל דבר שמותר לומר לחבירו או לנכרי לעשותו במוצאי שבת, רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו – מותר גם לילך עד סמוך לתחום שבת, כדי לצאת לצורך דבר זה מיד לאחר השבת מחוץ לתחום.

גמרא

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בשבת 'הַנִּרְאֶה שֶׁתַּעֲמֹד עִמִּי לָעֶרֶב' – האם נראה לך שתבא אלי במוצאי שבת, לצורך עשיית מלאכה האסורה בשבת, אף שאינו אומר לו בפירוש לשם מה הוא זקוק לו, אך מכך שאומר לו שיבא בערב מובן שכוונתו לעשיית מלאכה האסורה בשבת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַנִּרְאֶה שֶׁתַּעֲמֹד עִמִּי לָעֶרֶב, ואין בכך איסור, כיון שאינו מזכיר בפירוש שכוונתו לצורך מלאכה אסורה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, שהדבר מותר, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק, שממנו לומדים דין זה, (ישעיה נח, יג) 'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', ויש ללמוד מכך שרק דִּבּוּר חול אָסוּר, וְאילו מַחְשָׁבָה של חול מֻתֶּרֶת, וממילא באופן שאינו אומר לחבירו בפירוש שיבא לצורך עשיית דבר חול, אף שכוונתו לכך, הדבר מותר.