מסכת שבת, פרק כג, שיעור 237

משנה

עוֹשִׂין בשבת את כָּל צָרְכֵי הַמֵּת, ואף שהוא מוקצה, סָכִין אותו בשמן וּמַדִיחִין אוֹתוֹ במים, ואף שנוגעים בו לצורך כך, הרי מותר לגעת במוקצה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִיז בּוֹ אֵבֶר.

וְשׁוֹמְטִין אֶת הַכַּר מִתַּחְתָּיו וּמְטִילִין אוֹתוֹ עַל הַחוֹל, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצְטַנֵּן, ולא יתחמם ויסריח. וְקוֹשְׁרִין אֶת הַלְּחִי של המת, שדרכה להפתח לאחר מיתה יותר ויותר, לֹא בשיעור שֶׁיַּעֲלֶה – שיסגר מה שכבר נפתח, שבזה יש איסור הזזת מוקצה, אֶלָּא בשיעור שֶׁלֹּא יוֹסִיף להפתח. וְכֵן קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בשבת, והרי היא נופלת עוד ועוד, סוֹמְכִין אוֹתָהּ בְּסַפְסָל אוֹ בְּאַרוּכוֹת הַמִּטָּה  [-במוטות הארוכים שבצידי המטה], לֹא בשיעור כזה שֶּׁתַּעֲלֶה ממקום שנפלה, שהרי יש בכך משום איסור בונה, אֶלָּא בשיעור שֶׁלֹּא תוֹסִיף ליפול.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין הדברים שמותר לעשות בשבת לצורך המת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מְבִיאִין בשבת כְּלֵי מֵיקָר – כלים המקררים, כגון זכוכית, וּכְלֵי מַתָּכוֹת, וּמַנִיחִין לוֹ למת עַל כְּרֵסוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּפוּחַ – שלא תתנפח, וּפוֹקְקִין אֶת נְקָבָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס בָּהֶן הָרוּחַ ויתנפח יותר. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ שכן היא דרכו של מת, שנאמר בקהלת (יב, ו) בענין מיתת האדם, 'עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב, וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר', ומבארת הגמרא את הרמזים שבפסוק זה, 'עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף', זֶה חוּט הַשִּׁדְרָה, שהוא כמין חבל, ולבן ככסף. 'וְתָרוֹץ גּוֹלַת הַזָּהָב', זֶה הָאָמָה, שמקום זה הוא מעיינו של האדם, להוליד בנים, ו'גולת' האמור כאן הוא מלשון 'גֻּלֹּת מָיִם', כלומר מעיין מים. 'וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ', זֶה כֶּרֶס, שהיא עבה ככד, ובמותו היא נבקעת, 'וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר' זֶה פֶּרֶשׁ – הפרשותיו של המת, ו'גלגל' הוא מלשון 'גלל', ונופלות על פיו, המכונה כאן 'בור', שֶׁנֶּאֱמַר בספר מלאכי (ב, ג) 'וְזֵרִיתִי פֶּרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם'.  אָמַר רַב הוּנָא, בביאור הפסוק במלאכי, אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תּוֹרָה וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים, באכילה ושתיה. חוזרת הגמרא לביאור הפסוק בקהלת, 'וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר', רַבִּי לֵוִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִי, לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מעת מיתתו של האדם, כְּרֵסוֹ שֶׁל אָדָם נִבְקַעַת, וְהוֹפֶכֶת לוֹ את פרשו עַל פָּנָיו, וּכאילו אוֹמֶרֶת לוֹ 'טוֹל מַה שֶׁנָּתַתָּ בִּי'.

משנה

משנתנו ממשיכה להביא את הדינים הנוהגים במי שמת בשבת: אֵין מְעַמְצִין [-מעצימים] אֶת עיניו של הַמֵּת בְּשַׁבָּת, ואפילו לאחר שמת בודאי, כיון שהמת מוקצה הוא, והרי הוא מזיז בו אבר ומטלטלו. מוסיפה המשנה, וְלֹא בַּחוֹל – ואף בחול אסור להעצים את עיניו, אם עושה זאת עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ, ומבארת המשנה את הטעם, וְהַמְעַמֵץ את עיני המת עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים: כיון שיתכן שבאותו רגע עדיין לא מת, ועל ידי נגיעה קלה זו שנגע בו המעצים את עיניו, מת, והרי הוא שופך דמים.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא יְעַמֵץ אָדָם עֵינָיו שֶׁל מֵת אפילו ביום חול עִם יְצִיאַת הנֶפֶשׁ, וְכָל הַמְעַמֵץ עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. מָשָׁל לְנֵר שֶׁנִכְבְּתָה וְהוֹלֶכֶת – שעומדת לכבות, אָדָם מֵנִיחַ יָדָיו עָלֶיהָ מִיָּד כָּבְתָה, אף אדם זה שעומד למות, בנגיעה קלה בגופו הרי הוא מת.

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הָרוֹצֶה שֶׁיִתְעַמְצוּ עֵינָיו שֶׁל מֵת בשבת, ללא שיזיז את גופו, נוֹפֵחַ לוֹ יַיִן בְּחוֹטְמוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ שֶׁמֶן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו, וְאוֹחֵז בִּשְׁנֵי גּוּדָלָיו של רגלי המת, וְהֵן מִתְעַמְצוֹת מֵאֵילֵיהֶן.

תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אפילו תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ, כל זמן שהוא חַי, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת כדי להצילו, לפי שכך אָמְרָה תּוֹרָה, חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. אבל אפילו דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שכל ישראל חייבים בכבודו, לאחר שמֵת, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר בתהלים (פח, ו) 'בַּמֵּתִים חָפְשִׁי', כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם, נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי מִן הַמִּצְוֹת, וכיון שאינו חייב בקיום מצוות, אין מחללים עליו את השבת.

תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי אֵין צָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת, צָרִיךְ
לְשָׁמְרוֹ מן העכברים, שלא יאכלוהו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ב) 'וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ', והָכִי קָאָמַר – כך נדרשת לשון 'וְחִתְּכֶם' שבפסוק מלשון חיותכם, ללמד שכָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי, מוֹרָאוֹ מוּטָל עַל הַבְּרִיּוֹת, ולכן אפילו תינוק בן יומו, אין העכברים אוכלים אותו, אך כֵּיוָן שֶׁמֵּת, נִטָּל מוֹרָאוֹ מִמֶּנּוּ, וצריך לשומרו מן העכברים.

הגמרא מביאה מימרא נוספת בענין מורא האדם על בעלי החיים: אָמַר רַב פָּפָּא, נָקְטִינַן – מקובל בידינו, אַרְיָא אֲבֵּי תְּרֵי לֹא נָפִיל – אין אריה מתנפל על שני בני אדם ההולכים יחד, כמו שנאמר בפסוק, וכיון שנאמר בפסוק לשון רבים, 'מוראכם וחתכם', דווקא משנים הוא מתיירא, ולא מאדם אחד. תמהה הגמרא, וְהָא קָא חֲזֵינָא דְּנָפִיל – והרי אנו רואים שהאריה מתנפל אף על שני בני אדם ההולכים יחד, ואינו מתיירא מהם. מתרצת הגמרא, הַהוּא – דבר זה שאנו רואים, הוא כִּדבריו דְרַבִּי אַמִּי בַּר חֲמָא, דְּאָמַר, אֵין חַיָּה רָעָה שׁוֹלֶטֶת בָּאָדָם אֶלָא אִם כֵּן נִדְמֶה לָהּ כִּבְהֵמָה, מחמת חטאיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, כא) 'אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ'. כלומר, אדם שהוא 'נִמְשַׁל' על ידי חיה, הרי זה סימן ש'כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ', שהוא נדמה כבהמה, מחמת חטאיו.