מסכת שבת, פרק כד, שיעור 242

שנינו במשנה, 'ונותנים מים על גבי המורסן, אבל לא גובלין'. הגמרא דנה בדיני לישה בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין גּוֹבְלִין אֶת הַקָלִי – אסור ללוש את הקמח של הקליות [-תבואה שהתייבשה בתנור, ונטחנה לקמח, וקמח זה מתוק לעולם], וְיֵשׁ אוֹמְרִים, גּוֹבְלִין – מותר ללוש אותו בשבת. מבררת הגמרא, מַאן – מי זו הדעה המכונה כאן 'יֵשׁ אוֹמְרִים', אָמַר רַב חִסְדָּא, רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, הסובר שמותר לשפוך מים על גבי הקמח ללא לישה, ולכן הוא מתיר כאן אף ללוש ממש, וְהַנֵי מִילֵּי דִּמְשַׁנֵי – ובתנאי שיעשה כן בשינוי, שלא בדרך הלישה הרגילה, מבררת הגמרא, וְהֵיכִי מְשַׁנֵּי – מה היא דרך השינוי הראויה. ומבארת, עַל יָד עַל יָד, פֵּירוּשׁ, מְעַט מְעַט, ולא ילוש הרבה יחד. אמנם לדעת רבי, החולק על רבי יוסי ברבי יהודה, וסובר שאפילו נתינת מים לקמח אסורה, לא שייך היתר זה של לישה בשינוי, שהרי אף ללא לישה כלל הוא מחייב, ואפילו בדבר שאינו בתורת לישה כלל הוא מחייב.

אומר הרי"ף, וּמִדְקָמְתַרְצִינָן אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה – ומכך שטרחה הגמרא ליישב את משנתנו, המתירה לתת מים למורסן [אך לא לגבל] כשיטת רבי יוסי ברבי יהודה, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך דְּהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – שהלכה כדבריו.

מוסיפה הברייתא ואומרת: וְשָׁוִין – הכל מודים בדין זה, שֶׁבּוֹחֲשִׁין אֶת הַ'שָׁתִית' בְּשַׁבָּת, ו'שתית' הוא מין משקה העשוי מקמח של קליות, מעורב בשמן ומים ומלח, וְשׁוֹתִין זֵיתוֹם הַמִּצְרִי – מין משקה העשוי משעורים וכורכום, ואף שהוא מועיל לרפואה, מכל מקום כיון שגם בריאים נוהגים לשתותו לפעמים, מותר לשתותו אף לרפואה, וכמו שהתבאר במשנה לעיל (פרק ששה עשר) שכל משקה שגם בריאים שותים אותו, מותר לשתות לרפואה. וּמה שהתירו לבחוש את השתית, היינו דַוְקָא בִּבלילה רַכָּה, שאין בכך משום לישת עיסה, אֲבָל בִּבלילה עָבָה, לֹא – אסור.

וּבבלילה רַכָּה נַמִי לֹא אֲמָרָן – גם כן לא אמרנו שמותר לבחוש בשבת, אֶלָּא דִּמְשַׁנֵי – באופן שבחוש בשינוי. מבררת הגמרא, הֵיכִי מְשַׁנֵּי – באיזה אופן נעשה השינוי. אָמַר רַב יוֹסֵף, בַּחוֹל הדרך היא שנוֹתֵן אֶת הַחֹמֶץ וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַשָׁתִית, וּבְשַׁבָּת נוֹתֵן אֶת הַשָׁתִית וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַחֹמֶץ.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: לֵוִי, בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב הוּנָא בַּר חִיָיא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְגַּבְּלָא דְבֵי נָשִֵׁיה – ראה את הממונה על הלישה בבית אביו, דְּקָא גָבִיל וְסָפֵי לְהוּ לְתוֹרֵי, פֵּירוּשׁ, שהיה מְגַבֵּל בשבת את הַמוּרְסָן ונותנו לפני השוורים, ועשה כן בדרך שינוי מיום חול. בָּטַשׁ בֵּיהּ – בעט בו לוי, כיון שסבר שהדבר אסור אף בשינוי. אָתָא אֲבוּהָּ – בא אביו של לוי, שהוא רב הונא בר חייא, אַשְׁכְּחֵיהּ – מצאו שנהג כן, וְאָמַר לֵיהּ לבנו, הָכִי אָמַר אֲבוּהָּ דְּאִמְךָ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב – כך אמר אבי אמך בשם רב, וּמָנוּ – ומי הוא אבי אמו של לוי, רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, וכך אמר, גּוֹבְלִין וְלֹא מַסְפִין – מותר לגבל את המורסן לשוורים, אך לא להאכילם בידים. וְאִי לֹא לָקַט בְּלִישְׁנֵיהּ – ואם הוא עגל קטן, שעדיין לא למד לאכול לבדו, ואינו נוטל את המאכל בלשונו, מְהַלְקְטִין יָתֵיהּ – מותר אף להאכיל אותו. וְהַנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא בתנאי דִּמְשַׁנֵי – שמגבל דרך שינוי. מבררת הגמרא, הֵיכִי מְשַׁנֵּי – מה היא דרך השינוי, אָמַר רַב יֵימַר בַּר שְׁלַמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵּי, שְׁתִי וָעֵרֶב – מוליך את המקל פעם אחת לאורך ופעם אחת לרוחב, ולא סביב סביב כדרך שרגילים לערב. תמהה על כך הגמרא, וְהָא לֹא מִעֲרַב שַׁפִּיר – והרי באופן כזה אין המאכל מתערב יפה. מבארת הגמרא את השינוי באופן אחר, אָמַר רַב יְהוּדָה, מְנַעֲרוֹ לִכְלִי אַחֵר, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, מוֹלִיךְ הַתַּרְוָד [-המקל שמערבים בו] שְׁתִי וָעֵרֶב, אֲבָל אֵינוֹ מְמָרֵס בְּיָדוֹ וְלֹא מְסַבֵּב הַתַּרְוָד, וכפי שהתבאר בדברי אביי, וְעל זה הוסיף רב יהודה, דאִי לֹא מִעֲרַב שַׁפִּיר – שאם אין המאכל מתערב היטב, מְנַעֲרוֹ לִכְלִי אַחֵר, ועל ידי שפיכתו לכלי האחר מתערב כולו היטב.

מביאה הגמרא מימרא נוספת בענין זה: כְּתִיב אַפִּנְקְסֵיהּ דִּזְעִירֵי – נמצא כתוב בפנקסו של האמורא זעירי, אַמְרֵת קַמֵּיהּ דְּרַבִּי – אמרתי דבר זה לפני רבי, וּמָנוּ – ומי הוא רבו של זעירי, רַבִּי חֲנִינָא, מַהוּ לְגַבֵּל – האם מותר ללוש את המורסן בשבת. וְאָמַר לִי, אָסוּר. מַהוּ לְפָרֵק – האם מותר לשפוך את התערובת מכלי לכלי, כדי שיתערב המאכל היטב. וְאָמַר לִי, מֻתָּר, והיינו כדברי רב יהודה לעיל.

הגמרא מבארת עתה את שיעור עירוב המורסן המותר בשבת: אָמַר רַב מְנַשְׁיָא, חַד – כמות מאכל הראויה לבהמה אחת, קַמֵּי חַד – לערב כדי להניח לפני בהמה אחת, וכן תְּרֵי – כמות מאכל הראויה לשתי בהמות, קַמֵּי תְּרֵי – לערב כדי להניח לפני שתי בהמות, שַׁפִּיר דָּמִי – מותר לערב בשינוי, וכמו שהתבאר. אבל תְּלָתָא קַמֵּי תְּרֵי – לערב כמות הראויה לשלש בהמות כדי להניחה לפני שתים בלבד, אָסוּר, מאחר ואפילו ביום חול אינו נותן לפניהם כל כך הרבה, הרי זו טירחא שלא לצורך, האסורה בשבת. רַב יוֹסֵף אָמַר, אֲפִילוּ קַבַּיִם רשאי לערב בשינוי. עוּלָא אָמַר, אֲפִילוּ כּוֹר, וַאֲפִילוּ כּוֹרַיִם, שזו כמות גדולה מאד, גם כן רשאי לערב כדי להניח בשבת לפני בהמתו, ואין שיעור בדבר, כיון שעושה זאת בשינוי. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּעוּלָא, שמותר לערב בדרך שינוי אפילו כמות גדולה ביותר.