מסכת תענית, פרק ב, שיעור 12

משנה

לאחר שהתבאר בפרק הקודם מתי הם הזמנים שמתענים בהם על עצירת הגשמים, יבואר בפרק זה כיצד יש להתפלל ולנהוג בימי התענית הללו: סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה – ארון הקודש, מבית הכנסת לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה – אפר שריפה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מבני העיר נוֹטֵל אפר וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. וְהַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין – דברים הכובשים את הלב לחזור בתשובה, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה' (יונה ג י), הרי שעיקר התשובה לפני ה' היא על ידי שינוי המעשים, לשוב מהדרכים הרעות. וּבַקַבָּלָה – בדברי הנביאים הוּא אוֹמֵר (יואל ב יג) 'וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה".

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא, בה יבואר יותר אופן ודרך התפילה בימי התענית: תַּנְיָא בברייתא, שָׁלֹשׁ תעניות הרִאשׁוֹנוֹת, וְשלש תעניות שְׁנִיּוֹת, נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמִתְפַּלְּלִין כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. בְּשֶׁבַע תעניות אַחֲרוֹנוֹת מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מבני העיר נוֹטֵל אפר מקלה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ.

מקשה הגמרא על האמור במשנתנו ובברייתא שתחילה נותנים את האפר בראש הנשיא ואב בית דין, וְהָתַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, בִּגְדֻלָּה – בסתם מצוה, שיש בה רק חשיבות, מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. וּבְקַלְקָלָה, מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן. ואם כן גם כאן, שנוהגים הכל מנהג בזיון, ליתן אפר על ראשם, היה ראוי להתחיל בקטן, ומדוע מתחילים בנשיא ואב בית דין.

מתרצת הגמרא, הָא נַמִּי חֲשִׁיבוּתָא הִיא לְדִידֵיהּ – גם דבר זה הוא דרך חשיבות לנשיא ולאב בית דין, דְּאַמְרִינָן לֵיהּ – שהרי זה כאילו אנו אומרים לו, אַתְּ חֲשִׁיבַת לְמִיבָּעֵי עֲלָן רַחֲמֵי – אתה חשוב בעינינו וראוי לבקש עלינו רחמים.

שנינו במשנה, 'וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ'. שואלת הגמרא, נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין, נַמִּי לִישְׁקְלוּ אִינְהוּ וְנֵתְבוּ בְּרֵישַׁיְיהוּ – גם כן יטלו הם בעצמם אפר ויניחו בראשיהם, מַאי שְׁנָא – מדוע הם שונים משאר בני אדם, דְּשָׁקִיל אִינִישׁ אַחֲרִינָא וּמַנַּח לְהוּ – שאמרה המשנה שאדם אחר נוטל אפר ונותן בראשם.

משיבה הגמרא, אָמַר רַבִּי אַדָּא דְּמִן העיר קֵסָרִי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַמִּתְבַּיֵּשׁ מֵעַצְמוֹ, לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאֲחֵרִים, כלומר, לאדם חשוב יש יותר בושה כאשר אחרים מביישים אותו מאשר כשהוא מבייש את עצמו, ולכן עושים זאת על ידי אחרים, כדי שיכוונו ליבם לחזור בתשובה (רבינו חננאל), אבל סתם בני אדם שאינם חשובים, אינם מתביישים יותר כשנעשה הדבר על ידי אחרים, ולכן מניח כל אחד לעצמו את האפר.

מבררת הגמרא, הֵיכָא מַנַּח לְהוּ – באיזה מקום בראש יש להניח את האפר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, יש ליתן את האפר בִּמְקוֹם הנחת תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סא ג) 'לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר', ו'פאר' הוא כינוי לתפילין, הרי שנבואת הנחמה היא שינתנו התפילין תחת האפר שניתן בזמן האבלות, ויש ללמוד מכאן שהאפר נמצא באותו מקום של הנחת תפילין של ראש, והיינו במקום שמוחו של תינוק רופס.