מסכת תענית, פרק ג, שיעור 19

שנינו במשנה, 'יָרְדוּ לַצְּמָחִים, אֲבָל לֹא לְאִילָן'. מבארת הגמרא, דְּאָתָא נִיחָא – היינו באופן שירדו הגשמים בנחת, שגשם זה טוב לצמחים, אך גשם כזה אינו משקה בעומק האדמה, כנצרך לאילנות. 'לְאִילָן וְלֹא לַצְּמָחִים', דְּאָתָא רַזְיָא – היינו באופן שירדו הגשמים בכח, שגשם זה מועיל לאילנות, ואינו מועיל לצמחים. 'לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לְבוֹרוֹת וְלֹא לְשִׁיחִין וְלֹא לִמְעָרוֹת', היינו דְּאָתָא הָכִי וְהָכִי – שירדו גם גשמים חזקים, וגם גשמים היורדים בנחת, אבל לא ירדו בכמות המספיקה למילוי הבורות השיחין והמערות, לצורך שתיית בני אדם.

כפי שהתבאר במשנה, יש להתריע גם על ירידת גשמים לצורך אילנות, ולצורך מילוי הבורות, אמנם גשמים אלו אינם נצרכים בזמן רביעה ראשונה, שזהו הזמן שהתבואה צריכה את הגשם, והגמרא מבארת מתי הוא הזמן שיש להתריע על כך: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת, שלא ירדו להם גשמים כראוי, בִּפְרֹס הַפֶּסַח – סמוך לפסח, שזהו הזמן שהאילנות מלבלבים, וזקוקים הם למי גשמים. וְעַל הַבּוֹרוֹת וְעַל הַשִׁיחִין וְעַל הַמְּעָרוֹת, שלא התמלאו מים לצורך שתיית בני האדם, בִּפְרֹס הֶחָג – סמוך לחג הסוכות, כיון שבאותו זמן היו המים מתמעטים מאד, ואם לא היו יורדים גשמים, לא היה להם מה לשתות. וְאִם אֵין לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד. וְאֵיזֶהוּ 'מִיָּד' שֶׁלָּהֶן – מהו שיעור 'מיד' האמור כאן לגבי התרעה על חסרון מים לשתות, שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, אך אין מתענים תעניות רצופות יותר. וְכֻלָּן – כל אותן צרות ששנינו שמתריעים עליהם, אֵין מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא בְּהִפַּרְכְיָא שֶׁלָּהֶן – במדינה שבה הם נמצאים, ולא במדינה אחרת. וְאַסְכְּרָה – מין מחלה בפה ובגרון, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתָה – שמתים בני אדם ממחלה זו, מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. וּבַזְּמַן שֶּׁאֵין בָּהּ מִיתָה, אֵין מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. וּמַתְרִיעִין עַל הַגּוֹבַאִי – מין ארבה, בְּכָל שֶׁהוּא – אפילו אם נראה מעט מאד, כיון שידוע שיבואו אחריו רבים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף עַל הֶחָגָב, שהוא מין שאינו מכלה כל כך כמו הארבה, גם כן מתריעים אפילו על מועטים שנראו, כיון שיבואו אחריהם רבים.

משנה

וְכֵן עִיר שֶׁלֹּא יָרְדוּ עָלֶיהָ גְשָׁמִים, ואילו בערים שסביבותיה ירדו גשמים, הרי זה דבר שאינו מדרך העולם, וזהו סימן שיש גזירה מיוחדת על עיר זו מאת ה', שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ד ז) 'וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר וגו' חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ', אוֹתָהּ הָעִיר שלא ירדו עליה גשמים, מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת מיד, כיון שניכר שזו גזירה מיוחדת עליה, ולכן דינה של עיר זו חמור יותר מסדר התעניות שהוזכר לעיל, וְכָל הערים האחרות שסְבִיבוֹתֶיהָ, שיורדים בהן גשמים, משתתפות עימה בצרתה ומבקשות עליה רחמים, ומִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת, והיינו כמו ביום כיפור, שמתענים ולא תוקעים בשופר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הערים שסביבותיה מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת, וכמו בראש השנה, שתוקעים בשופר ואין מתענים.

וְכֵן עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דֶּבֶר מגיפה, שזו סכנה מיד, אוֹ שיש בה מַפּלֶת, שנופלים כתלי העיר, אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכָל הערים סְבִיבוֹתֶיהָ משתתפות בצער אנשי אותה העיר ומבקשות עליהם רחמים, ומִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת, כפי שהתבאר לעיל, שזהו בדומה ליום הכפורים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הערים שסביבותיה מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת, כמו בראש השנה.

גמרא

שנינו במשנה, 'וכן עיר שיש בה דבר או מפולת'. תָּנָא – שנינו בברייתא, 'מַפֹּלֶת' זו שֶׁאָמְרוּ במשנה שמתענים עליה, היינו בחומות בְּרִיאוֹת – חזקות, שאין סיבה טבעית לנפילתם, וְלֹא רְעוּעוֹת – אך לא בחומות רעועות, העשויות ליפול, שאין זו מכה שלא כדרך הטבע, ואין מתענים על כך.