מסכת תענית – פרק רביעי

הגמרא מבררת עתה את עיקר האיסור של כהן לישא כפיו כשהוא שיכור: אף שנחלקו תנאים באילו תפילות אין נושאים כפים, אין זו אלא מחלוקת בגדרי התקנה, אבל דְּכוּלֵי עַלְמָא מִיהַת – מכל מקום לדברי הכל הדין הוא ששִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, שואלת הגמרא, מְנָּא הַנֵּי מִילֵי – מהיכן נלמד דין זה, כלומר, אף שזהו דין דרבנן, אך על איזה פסוק הסמיכו חכמים דין זה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, כך יש לדרוש, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כֹּהֵן מְבָרֵךְ לְפָרָשַׁת נָזִיר, שנאמרו שתי הפרשות בזו אחר זו (במדבר פרק ו), לוֹמַר לְךָ, מַה נָזִיר אָסוּר בַּיַּיִן, אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אָסוּר בַּיַּיִן.

משנה

ממשנה זו והלאה יבוארו עניני התעניות של שבעה עשר בתמוז ותשעה באב: חֲמִשָּׁה דְבָרִים רעים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָׁה אחרים אירעו בְּתִשְׁעָה בְאָב. ומבארת המשנה, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, א. נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת על ידי משה רבינו, כשראה את העגל שעשו ישראל. ב. וּבָטַל קרבן הַתָּמִיד בזמן המצור על ירושלים, שלא היו להם כבשים להקריב [יש אומרים שהיה זה בבית המקדש הראשון, ויש אומרים שהיה זה בבית שני]. ג. וְהוּבְקְעָה הָעִיר ירושלים, בזמן חורבן בית המקדש השני. ד. וְשָׂרַף אַפוּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה. ה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל, יש אומרים שהכוונה למנשה מלך יהודה, שהעמיד צלם בבית המקדש הראשון, ויש אומרים שהכוונה לאַפוּסְטְמוֹס, והיה זה בבית המקדש השני.

ואלו חמשה דברים שאירעו בְּתִשְׁעָה בְאָב, א. נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שהיו במדבר, וחטאו בחטא המרגלים, שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. ב-ג. וְנֶחְרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה – נחרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. ד. וְנִלְכְּדָה העיר בֵּיתָר לאחר חורבן בית המקדש השני, והיתה זו עיר גדולה מאד עם אלפים ורבבות מישראל. ה. וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר ירושלים אחרי חורבן בית המקדש השני.

מִשֶּׁנִּכְנַס חודש אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. שַׁבָּת – אותו שבוע שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אֲסוּרִין לְסַפֵּר – להסתפר, וּלְכַבֵּס בגדים. וּבַחֲמִישִׁי – אם חל ערב תשעה באב ביום חמישי [והיינו בזמן שקידשו על פי הראיה, והיה תשעה באב יכול לחול ביום שישי], מֻתָּרִין להסתפר ולכבס, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.

גמרא

שנינו במשנה, 'משנכנס אב ממעטין בשמחה'. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִכְנַס אָב מיד מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה, אף קודם שהגיע תשעה באב עצמו, כַּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מיד מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה, קודם שהגיעו ימי הפורים.

אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכָּךְ – כיון שכך, שמתחילת חודש אב ממעטים בשמחה, ומתחילת חודש אדר מרבים בשמחה, הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים – אותו בן ישראל שיש לו דין עם גוי, אם זמן הדין הוא בְּאָב, נִישְׁתַּמִיט לֵיהּ – ישתמט היהודי מלדון עימו, דְּרִיעַ מַזָּלֵיהּ – כיון שמזלם של ישראל רע בחודש זה. אבל אם זמן הדין הוא בְּאֲדָר, נֵיזִיל בַּהֲדֵיהּ – ילך וידון עימו, דְּבָרִיא מַזָּלֵיהּ – כיון שמזלם של ישראל חזק וטוב בחודש זה.

שנינו במשנה, 'שַׁבָּת [-שבוע] שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אסורין לספר ולכבס' וְכוּ'. אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא שָׁנוּ – לא נאמר איסור כיבוס בשבוע שחל בו תשעה באב, אֶלָּא לְכַבֵּס וְלִלְבֹּשׁ – רק באופן שמכבס כדי ללבוש את הבגדים המכובסים באותם ימים, אֲבָל לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ את הבגדים לזמן שלאחר תשעה באב, מֻתָּר. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, אֲפִילוּ לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ גם כן אָסוּר, כיון שנראה כמסיח דעתו מהאבילות, ועוסק בכיבוס בגדים. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב שֵׁשֶׁת.

מבואר בגמרא שבבבל מותר לכבס את הבגדים בימים אלו [כיון שהמים עכורים ואינם מכבסים כראוי] ואסור רק לגהץ, שזהו מעשה אומן המחדש את הבגדים עד שנראים כחדשים, ואמנם גיהוץ זה מועיל רק לבגדי צמר, אך לא לבגדי פשתן. שָׁלַח רַב יִצְחָק בַּר יַעֲקֹב בַּר גִיוֹרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שכְּלֵי פִּשְׁתָּן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּהוּץ, היינו רק לענין זה שמותר לגהץ בימים אלו ולהניח אותם לאחר תשעה באב, אבל אָסוּר לְלוֹבְשָׁן בְּשַׁבָּת [-באותו שבוע] שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ.