מצוה פז) שלא להדיח בני ישראל אחר עבודת אלילים
פרשת משפטים
"ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך" (שמות כג יג)
מצות לא תעשה, שלא יקרא אדם לבני אדם לעבוד עבודה זרה ולא יזרז אותם על כך, ואף על פי שזה הקורא בעצמו אינו עובדה ואינו עושה שום פעולה מעבודותיה, אלא רק קורא לאחרים לעשות כן, וזהו הנקרא 'מסית' או 'מדיח', ולמדו דין זה מהפסוק 'ושם אלהים אחרים… לא ישמע על פיך', שזו אזהרה למדיח.
שורש המצוה ידוע.
מדיני המצוה, שאם לא הדיח בענין זה אלא אדם אחד, נקרא 'מסית', וכשאומר כן לשני בני אדם או יותר, נקרא 'מדיח'. והטעם לכך שאנו מוצאים כל כך הרבה הרחקות מעבודה זרה, וגודל העונש בה, עד שנכפלה בארבעים וארבעה מקומות בתורה, וכתבה התורה לשון 'א-ל קנא' על דברים אלו, הם רק מצד החסרון והפחיתות הנגרמים בכך לבני האדם העושים כן, אבל השם ברוך הוא וברוך שמו, בין שיעבדו אותו בני אדם או יעבדו מלאך או גלגל או כוכב או אחד מכל ברואיו, אין שום צד תוספת וגרעון נעשים בזה בכבודו ברוך הוא, כי תכלית הכבוד וההוד לא נוסף ולא נגרע בשביל שום דבר, ובודאי שלא מחמת מעשים של יצירי כפיו, בני האדם. אלא כל הענינים והאזהרות הללו נאמרו מצד המקבלים, כי בעת שהאדם מוציא עצמו לגמרי ומתפשט מאמונת השם ברוך הוא, ומוליך גופו ומתפיס מחשבותיו אחרי ההבל, לא יהיה ראוי כלל להניח בו שום ברכה ושום טובה, אבל יהיה ראוי להניח עליו כל מה שהוא הפך הברכה, כי הוא נתרחק תכלית הריחוק מכל גבולי הטוב, ועל כן לא ישיגהו כי אם רע מכל צדדיו. ואולם הא-ל ברוך הוא לא יחייב לשום נברא ולא יקנא בבן אדם, כי בידו להחזיר את כולם עם כל שאר העולם לתוהו ובוהו, אם ירצה בכך, אבל נקטה התורה בלשון מושאלת את הביטוי 'א-ל קנא', כדרך שיאמרו בני האדם, שאין ביניהם שנאה גדולה כמי שמקנא באיש על שום דבר. ועל כן נכתבו בתורה דימויים אלו, כדי שיכנסו הדברים לאוזן השומע.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן באנשים ובנשים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִקְרָא אָדָם לִבְנֵי אָדָם אֲחֵרִים לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וִיזָרֵז אוֹתָם עַל כָּךְ, וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַקּוֹרֵא לֹא יַעֲבְדֶנָּהּ בְּעַצְמוֹ, וְלֹא יַעֲשֶׂה לָהּ פְּעֻלָּה מִן הַפְּעֻלּוֹת, רַק הַקְּרִיאָה לַאֲחֵרִים בִּלְבַד, וְהוּא נִקְרָא 'מַדִּיחַ'. וְזֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא כָּל הַהַרְחָקוֹת הַלָּלוּ בָּעֲבוֹדָה זָרָה, וְגֹדֶל הָעֹנֶשׁ בָּהּ, עַד שֶׁנִּכְפְּלָה אַזְהָרָתָהּ בְּאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְשֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה בְּדֶרֶךְ כִּנּוּי לַה' בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא 'אֵל קַנָּא' עַל עוֹבְדֶיהָ, לֹא נִכְתְּבוּ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ בְּיַחַס לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, כִּי ה' בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ, בֵּין שֶׁיַּעַבְדוּ בְּנֵי אָדָם אוֹתוֹ, וּבֵין שֶׁיַּעַבְדוּ מַלְאַךְ אוֹ גַּלְגַּל אוֹ כּוֹכָב אוֹ אֶחָד מִכָּל בְּרוּאָיו, אֵין שׁוּם צַד תּוֹסֶפֶת אוֹ גֵּרָעוֹן נוֹפֵל בָּזֶה בִּכְבוֹדוֹ בָּרוּךְ הוּא, כִּי תַּכְלִית הַכָּבוֹד וְהַהוֹד – לֹא נוֹסָף וְלֹא נִגְרָע בִּשְׁבִיל שׁוּם דָּבָר, וּבְוַדַּאי לֹא מֵחֲמַת מַעֲשֵׂי בְּנֵי הָאָדָם, בַּעֲלֵי הַגּוּף הַחוֹמְרִי, שֶׁהֵם עַצְמָם נִבְרְאוּ עַל יָדוֹ. אַךְ תֵּדַע בֶּאֱמֶת, כִּי כָּל הָעִנְיָנִים הַלָּלוּ נֶאֶמְרוּ רַק עַל צַד הַמְּקַבְּלִים, כִּי בְּעֵת שֶׁהָאָדָם מוֹצִיא עַצְמוֹ לְגַמְרֵי וּמִתְפַּשֵּׁט מֵאֱמוּנַת ה' בָּרוּךְ הוּא, וּמוֹלִיךְ גּוּפוֹ וּמַתְפִּיס מַחְשְׁבוֹתָיו אַחֲרֵי הַהֶבֶל, לֹא יִהְיֶה רָאוּי כְּלָל לְהָנִיחַ בּוֹ שׁוּם בְּרָכָה וְשׁוּם טוֹבָה, אֲבָל יִהְיֶה רָאוּי לְהָנִיחַ עָלָיו כָּל מַה שֶׁהוּא הֵפֶךְ הַבְּרָכָה, וְהֵם הַקְּלָלָה וְהַמְּאֵרָה וְהַחֳלָאִים וְכָל הָרָעוֹת, כִּי הוּא נִתְרַחֵק תַּכְלִית הָרִחוּק מִכָּל גְּבוּלֵי הַטּוֹב, וְעַל כֵּן לֹא יַשִּׂיגֶנּוּ כִּי אִם רַע מִכָּל צְדָדָיו. וְעַל דֶּרֶךְ הַמָּשָׁל יֵאָמֵר עָלָיו, כְּאִילּוּ ה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא אֲדוֹן הַטּוֹבָה, נַעֲשָׂה לוֹ לְאוֹיֵב וְעָצַר מִמֶּנּוּ כָּל הַטּוֹבוֹת, וּכְאִלּוּ הוּא מְקַנֵּא בּוֹ בְּהַנִּיחוֹ עֲבוֹדָתוֹ וְעוֹבֵד אֶת אֲחֵרִים. וְאוּלָם הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לֹא אוֹיֵב לְשׁוּם בְּרִיָּה, וְלֹא יְקַנֵּא לְבֵן אָדָם, כִּי בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר אֶת כֻּלָּם לְתֹהוּ וָבֹהוּ עִם כָּל שְׁאָר הָעוֹלָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בְּבִטּוּל קִיּוּמָם, כְּפִי שֶׁבְּרָאָם רַק עַל יְדֵי שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ בְּכָךְ. אֲבָל יְכַנּוּ אֶת ה' בָּרוּךְ הוּא 'קַנָּא' בְּלָשׁוֹן מֻשְׁאֶלֶת מֵהַנְהָגַת בְּנֵי הָאָדָם, שֶּׁאֵין בֵּין בְּנֵי הָאָדָם שִׂנְאָה גְּדוֹלָה כְּמִי שֶׁמְּקַנֵּא בְּאִישׁ מֵחֲמַת דָּבָר מְסֻיָּם, אוֹ מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ בְּלֶכְתָּהּ עִם אֲחֵרִים, וְעַל כֵּן נִכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה לְשׁוֹנוֹת דּוֹמִים לְכָךְ אֵצֶל ה' בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי שֶׁתְּבִינֵם אֹזֶן הַשּׁוֹמֵעַ.
שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה, יָדוּעַ.
מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, שֶׁמִּי שֶׁלֹּא הִדִּיחַ בְּעִנְיַן זֶה אֶלָּא אָדָם אֶחָד, אֵינוֹ נִקְרָא 'מַדִּיחַ' אֶלָּא 'מֵסִית', וּלְהַלָּן יִתְבָּאֵר דִּינוֹ שֶׁל הַמֵּסִית (מצוה תסב), אֲבָל כְּשֶׁהֵדִיחַ שְׁנֵי אֲנָשִׁים אוֹ יוֹתֵר נִקְרָא 'מַדִּיחַ'.
וְנוֹהֵג אִיסּוּר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים וְנָשִׁים. וְעוֹנֵשׁ הָעוֹבֵר עָלֶיהָ, בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה, שֶׁהֵם בִּסְקִילָה, הוּא רַק בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לַמִּשְׁפָּט, שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
