פרשת בהר
"את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כה ה)
מצוות לא תעשה, שלא נקצור מה שתצמיח הארץ מעצמה בשנה השביעית, ולא מה שתצמיח בשנה זו ממה שנזרע בה בשנה הששית, וזהו נקרא ספיח, שנאמר 'את ספיח קצירך לא תקצור', כלומר, שלא נקצור אותו כדרך שאנו קוצרין תבואתינו בשאר שנים. אבל מכל מקום אכילתו הותרה לנו, ובלבד שנאכלהו דרך הפקר, כלומר בלי הכנה, וכמו שנפרש במצוה שלפנינו (מצוה שכט), כי לא תקפיד התורה בדברים אלו זולתי שיראה ממעשה האדם בכל ענין שנה זו כאילו אין דבר מיוחד ברשותו, רק שהכל ברשות אדון הכל, וכמו שאמרנו למעלה.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל שאפילו עבר אדם ונטע שדהו בשביעית, וצמחה, פירותיה מותרין באכילה מדאורייתא, ובלבד שלא יקצור כדרך הקוצרים בכל שאר שנים, שקוצרים כל השדה ומעמידין ערימות של תבואה, ודשים את התבואה בבקר, אלא הדין הוא מדאורייתא לקצור מעט מעט, ולחבוט, ולאכול, אבל חכמים גזרו שיהיו הספיחין אסורין באכילה, מפני עוברי עבירה, שיזרעו גינתם בסתיו, ויאמרו שספיחין הן. וגזירה זו אינה אלא בירקות ותבואה וקטניות, שדרך בני אדם לזורען, אבל פירות האילנות, והעשבים שאין דרך בני אדם לזורען, מותרין.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם. ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה, שאין כל ישראל על אדמתם, ובארץ ישראל דוקא.
והעובר על זה בזמן הבית, וקצר תבואה שזרע כדרך הקוצרים, כגון שקצר את כל השדה, והעמיד ערימה של תבואה, ודש בבקר, כדרך שבני אדם עושים בשאר שנים, לוקה. והמלקט מספיחי תבואות הנזרעות, אף על פי שלא קצר הכל ביחד, מכין אותו מכת מרדות, שחכמים גזרו עליהן איסור.
