פרשת בהר
"ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם… וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה ט-י)
מצוות עשה לתקוע בשופר ביום הכפורים של שנת היובל, שנאמר 'והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגו' וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' וגו'. וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חירות כל עבד עברי, שיצא בן חורין ללא תשלום.
משרשי המצוה, לפי שידוע כי קול השופר יעורר לב בני אדם, אם לשלום ואם למלחמה, וענין שילוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על הענין, ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה, בשומעם את קול השופר, ובראותם כי הדבר שוה בכל הארץ, והכל עושים כן, אין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים. וגם העבד בעצמו, בשמעו קול השופר, מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב, ומתוך כך המצוה מתקיימת, לשוב הכל ולהיות ברשות אדון הכל.
מדיני המצוה, כי מראש השנה ועד יום הכפורים היו העבדים אוכלים ושותים ושמחים בבית אדונם, אינם נפטרים לבתיהם ואין האדון משתעבד בהם, וכיון שהגיע יום הכפורים היו תוקעים בית דין בשופר, ונפטרים העבדים לבתיהם. וכמו כן שדות חוזרות לבעליהם.
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג, ומצוה זו מסורה לבית דין, ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו העבדים והוחזרו השדות לבעליהן מבלי תקיעה זו, מכל מקום ביטלו מצות עשה זה.
