פרשת בהר
"והארץ לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה כג)
מצוות לא תעשה, שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר 'והארץ לא תמכר לצמיתות', כלומר, שלא יתנו ביניהן המוכר והקונה לעשות ממכרם לצמיתות. ואף על פי שגם אם יעשו תנאי כזה ביניהם לא יועיל הדבר, כיון שהיובל מפקיע את הקרקע מהקונה בעל כרחם, שאי אפשר להם להתנות על זה לפי שהוא כנגד מצות התורה, אף על פי כן אם עשו כן – עברו על הלאו הזה.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות, כמו שאמרנו למעלה, ששניהם עוברים על הלאו כשהמכר נעשה לצמיתות ולא הועילו מעשיהם, שאין מתנין לעבור על דברי תורה, שהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות, אבל כל זמן שמזכירין ביניהם סכום שנים, אין זו צמיתות.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בארץ ישראל, בזמן שיושביה עליה, כי כל עניני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה. והעובר על זה ומכר שדהו לצמיתות, וכן הלוקחו ממנו בענין זה, שניהם לוקין, אף על פי שלא הועילו דבריהם, והוא שעשו מעשה בדבר, כיון שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה.
