פרשת בחוקותי
"וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה' וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם" (ויקרא כז יד)
מצוות עשה, לדון בערכי בתים, כלומר, מי שהקדיש ביתו ורצה לפדותה מיד הקדש, הוא או אשתו או יורשיו, שמעריך אותו הכהן ונותן לו כפי הערך שיאמר, ועוד חומש, כמו שכתוב 'ואיש כי יקדיש את ביתו קדש' וגו'.
משרשי המצוה, כי הא-ל רצה לטובתינו לתת מורא הקודש בלב בני אדם, ואף על פי שהיה מחסדיו הרבים לתת להם מקום לפדותן, רצה שיוסיפו חומש בפדיונן, כדי להתרחק, שלא לפחות מדמי ההקדש כלום. ואף על פי שבשדה מקנה אין בו חומש, זהו לפי שאינו מצוי שיקדיש אדם שדה מקנתו, שחביבה עליו ביותר מכיון שקנאה במעותיו, ולא תקפיד התורה לעולם במה שאינו מצוי.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, שהמקדיש ביתו, וכן בהמה טמאה או מטלטלין, שכל אלו נערכין בשווייהן, בין טוב בין רע. וכשבאין הכהנים לערוך אותן, כופין הבעלים לפתוח ראשון ולומר בכך וכך אני נוטלה לעצמי, והדמים נופלין לבדק הבית. אבל בזמן הזה אמרו חז"ל שאין מקדישין, ונראה ודאי שאם עבר והקדיש את ביתו בזמן הזה לבדק הבית, שמעריכין אותה בשוויה ויחלל הכל על שוה פרוטה, או משליך כל שוויה לים המלח.
ובין שהיה הבית בערי חומה, בין שהיה בערי החצרים, לעולם יכולים הבעלים או יורשים לגאול אותם מיד ההקדש. אבל אם גאלו אדם אחר, אם היה בבתי ערי חומה, וקם ביד הגואל שנים עשר חודש, נחלט לו לעולם. ואם היה בבתי החצרים, והגיע יובל והוא ביד הגואל, חוזר לבעליו ביובל.
וממה שאמר הכתוב 'כי יקדיש את ביתו', ולא אמר 'בית', דקדקו חז"ל ואמרו, מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שאדם רוצה להקדיש צריך שיהא ברשותו, אבל אם אינו ברשותו, אף על פי שהוא שלו, אינו יכול להקדישו. וכן אמרו, גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים להקדיש, הגזלן אינו יכול להקדיש לפי שאינו שלו, והנגזל אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו. ודוקא במטלטלין, אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואפילו מטלטלין שהפקידן אצל אדם אחר, כל שיכול להוציאן בדיינין, יכול להקדישן.
ונוהגת מצוה זו בזמן שהיובל נוהג, שאין דין ערכי בתים נוהג, כלומר להקדיש בית לכתחילה, אלא בזמן שהיובל נוהג. ועובר על זה והקדיש ביתו ולא נתן הערך בזמן הבית כמשפט הכתוב בפרשה, או שלא תיקן הדבר בזמן הזה כמו שאמרנו, ביטל עשה. ועוד יש לו עונש שמועל בהקדש.
