פרשת בחוקותי
"אך כל חרם אשר יחרים איש לה'… קדש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז כח)
מצוות עשה, לדון בדיני חרמים, כלומר, שכל מי שהחרים דבר מנכסיו סתם, כגון שאמר 'דבר פלוני ממה שיש לי יהי חרם', שינתן אותו דבר לכהן, שנאמר 'אך כל חרם אשר יחרים איש' וגו', אלא אם כן אמר בפירוש שהחרם יהיה לה' או לבדק הבית. שכך אמרו חז"ל 'סתם חרמים לכהנים'.
משרשי המצוה, לפי שישראל הוא העם אשר בחר הא-ל מכל שאר העמים לעבודתו ולהכיר שמו, והם אינם תחת ממשלת מזלות אשר חלק ה' לכל שאר העמים, אלא הם תחת ידו של הקדוש ברוך הוא, מבלי אמצעות מלאך ומזל, וכמו שכתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". וכמו שאתה מוצא כשגאלם ממצרים שהיה נס כולל כל האומה, שהוא בעצמו ובכבודו הוציאם משם, כמו שדרשו חז"ל 'ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף', וגו', כמו שבא בהגדה של פסח.
ולכן, בכל עת היות ישראל מחזיקים בתורתו ומתעטרים בעבודתו, לא תנוח בהם רק טובה ושפע ברכה ורוח נדיבה וטהורה תסמכם, וההפך והיא המארה והחרם, על אויביהם ושונאיהם. ועל כן, כי יקצר רוח אחד מישראל, ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו וקרקעותיו, שהם תחת הברכה, הודיעו הכתוב שאי אפשר לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר, לפי שכל אשר לישראל שהם חלק השם – לו הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו. אבל מכל מקום, אחר שידענו באמת כי כוונת המחרים להוציא אותו הדבר מרשותו, ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדוניו, שהוא ה', ויהיה קודש.
ומזה השורש הוא מה שאמרו חז"ל שכל אשר ללויים ולכהנים, בין קרקע בין מטלטלין, אין מחרימין אותם, כלומר, שאפילו אמר הכהן או הלוי על שדהו שיהא חרם, אין נתפס בו כלל, כי הוא כשוכן בית אדוניו, מקום הברכה והחסד והטוב, וכל יש לו – לה' הוא, ובתוך הברכה אין מקום לחרם חלילה.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים, שחרמי שמים הקדש ונפדין בשווייהן, ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין, וחרמי כהנים, כלומר חרם סתם שהוא לכהנים, אין להם פדיון לעולם, אלא ניתנין לכהנים כתרומה, ועל חרם כהנים נאמר "לא ימכר ולא יגאל", כלומר, לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים.
ואחד המחרים קרקע או מטלטלין, ניתנין לכהנים שבאותו משמר בשעה שמחרים, וחרמי כהנים, כל זמן שהם בבית הבעלים, הרי הם הקדש לכל דבריהם, שנאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה'", נתנם לכהן – הרי הם כחולין לכל דבריהם, שנאמר "כל חרם בישראל לך יהיה". ושדה חרמו של כהן אינה חוזרת לבעלים הראשונים לעולם.
ונוהגת בזמן הבית באנשים ובנשים. אבל בזמן הזה, כבר אמרנו במצוה ראשונה שבסדר זה, שאין מחרימין, אבל אם עבר והחרים בזמן הזה, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה שאם החרים בחוצה לארץ מטלטלין סתם, או קרקע לכהנים בפירוש, שהם ניתנין לכהנים הנמצאים באותו מקום, שהקרקע שבחוצה לארץ דינה כמטלטלין לענין זה, אבל אם החרים קרקע בארץ ישראל אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג.
ועובר על זה, והחרים מנכסיו ולא נתנם לכהן, או לא נתן לבדק הבית באותן אופנים שפירשנו שניתנים לבדק הבית, ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאד, שמועל בקודש.
