פרשת בחוקותי
"וכל מעשר בקר… לא יגאל" (ויקרא כז לב-לג)
מצוות לא תעשה, שלא נמכור מעשר בהמה בשום צד, אלא יאכלוהו בעליו או מי שירצו הם בירושלים, ועל זה נאמר כאן במעשר בהמה 'לא יגאל', ואמרו בספרא, במעשר הוא אומר 'לא יגאל', אינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תמים ולא בעל מום. ולשון גאולה ישמש כאן בלשון מכירה, לפי שהגאולה מעין מכירה הוא, שהאדם נותן דמים ולוקח קרקע.
משרשי המצוה, מה שהתבאר לעיל במצות מעשר, ומן הטעם ההוא שתראה שם, נצטוינו שלא למכור המעשר בשום צד, אלא יאכל על כל פנים בירושלים.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, שמעשר בהמה היה נאכל כולו לבעלים בירושלים, ואין לכהנים בהם כלום, אבל היה נשחט בעזרה, ומקריבים את אמוריו, וזורקין דמו זריקה אחת כנגד היסוד. ואם נפל בו מום, נאכל בכל מקום. אבל אסרו חכמים למוכרו בכל מקום, ואפילו הוא בעל מום, ואפילו שחוט אסרו למוכרו גזירה שמא ימכרנו חי. ולפיכך אמרו שאין שוקלין ממנו מנה כנגד מנה, מפני שנראה כמוכר.
ומה שאמרו חז"ל שמעשר בהמה שנשחט, מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו, שלא אסרו למכור אלא בשרו בלבד, ואם היו העצמות יקרים, והבליע דמי הבשר בעצמות, מותר.
ונוהג איסור זה באנשים ובנשים, ישראלים וכהנים ולויים, בכל מקום ובכל זמן. ואף על פי שחכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה גזירה שמא יאכלום תמימים, ויהיה בדבר איסור כרת, שהוא שחיטת קדשים בחוץ כמו שכתבנו למעלה, אף על פי כן מי שעבר ועישר בזמן הזה – יש בו קדושת מעשר, ואם ימכרנו בשום צד, יעבור על הלאו הזה, שהוא 'לא יגאל', אבל אין לוקין עליו, כיון שלא הועילו מעשיו ולא חלה מכירתו.
