פרשת קרח
"וזר לא יקרב אליכם" (במדבר יח ד)
מצוות לא תעשה, שלא יעבוד זר במקדש, כלומר כל מי שאינו מזרע אהרן, שנאמר 'וזר לא יקרב אליכם', ונכפל האיסור בלשון אחר בכתוב, שנאמר 'ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד לשאת חטא למות'.
משרשי המצוה, לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים מסוימים, משבט מסוים, קבועים לשירותו, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכות של מלכי האדמה, שימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם, כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו.
מדיני המצוה, שאין חיוב אזהרת קריבה זו, אלא בזר הקרב לעבודה המיוחדת לכהן, ובהקרבת קרבן היינו מקבלת הדם ואילך. ובמנחה היינו היציקות, בלילות, תנופות, הגשות, שכל אלו מצוותן בכהן, וזר העושה אותם עובר בלאו, והקרבן פסול. אבל יש עבודות שאינן בכלל אזהרה זו, כגון שחיטה, שכשרה אפילו לכתחילה בזרים, ואפילו בקרבנות שהן קדשי קדשים, וכן הולכת העצים, וכן הדלקת הנרות שאם הוציאן הכהן לחוץ אחר שהיטיב אותן, מותר לזר להדליקן (אבל כשהם בתוך ההיכל אין זר יכול להדליקן, שהרי אסור לזר להכנס להיכל כלל), ויש מהן ארבע עבודות לבד מיוחדות שהן חמורות ויש בהן חיוב מיתה בידי שמים לזר העושה אותן, והם זריקה, הקטרה, הקרבה, וניסוך, ועליהם נאמר 'והזר הקרב יומת'.
ונוהג איסור זה באנשים ובנשים, בזמן שבית המקדש קיים, ואף בזמן הזה אף על פי שהבית שמם בעונותינו. והעובר על זה ועשה במקדש אפילו בזמן הזה אחת מכל העבודות שהם בכהנים, עובר על לאו, ואם עשה אחת מארבע עבודות מיוחדות שהזכרנו, חייב מיתה בידי שמים.
