פרשת קרח
"אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח טו)
מצוות עשה לפדות בכור אדם, כל'ומר, כל איש מישראל שנולד לו בן שהוא בכור לאמו הישראלית, מצוה על האב לפדותו, שנאמר 'אך פדה תפדה את בכור האדם', ובמקום אחר פירטה התורה שבכור זה היינו בכור לאמו, שנאמר 'כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא'.
משרשי המצוה, שרצה השם יתברך לזכותינו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיתן לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טירחות בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב"ה. ועוד, לזכר הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.
מדיני המצוה, שמצות הפדיון היא לאחר שעברו על הולד שלשים יום ומעלה. ומצוה זו מוטלת על האב, אך אם לא פדהו האב – מצוה על הבן לפדות את עצמו לאחר שיגדל. והפדיון הוא על ידי נתינת חמש סלעים לכהן, ואפשר לתת את כל חמשת הסלעים לכהן אחד, ואפשר לחלקם לכהנים רבים. והפדיון נעשה על ידי נתינתו לכהן דוקא, ולא לכהנת. ואם רצה הכהן להחזיר לו את כסף הפדיון אחר שנתנו לו, רשאי, ובלבד שלא יתננו לו האב על מנת שיחזיר לו, ואם נתנו לו על מנת כן – אין בנו פדוי.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בישראלים, באנשים ולא בנשים, שאין האם חייבת לפדות את בנה, וכן אינה נוהגת בכהנים ולויים, ואפילו אם האב ישראלי והאם כהנת או לוייה, הבן פטור מפדיון. והעובר על זה ולא פדה את בנו מזמן שעברו עליו שלשים יום ללידתו, ומת האב ללא קיום מצוה זו, הרי ביטל מצוות עשה. ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע, שהרי בכל שעה ושעה הוא הזמן הראוי לכך, אף על פי כן חכם לב יקח מצוות, ויקדים ויעשה אותן מיד כשאפשר לו, וחפץ ה' בידו יצלח. ונראה שהאב חייב לעולם לפדות את בנו, ואפילו לאחר שגדל הבן.
