פרשת מסעי
"ולא ימות הרוצח עד עומדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה יב)
מצוות לא תעשה, שלא להרוג החוטא, אף כשנראהו עושה מעשה החטא שיתחייב עליו מיתה, קודם שנביאהו לבית דין, אלא התחייבנו להביאו לפני בית דין, ונביא עליו העדים לפני הדיינים, והם ידינוהו במה שהוא חייב, שנאמר 'ולא ימות הרוצח עד עומדו לפני העדה למשפט'. ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהרג, יהיו כולם עדים, ויעבירו את עדותם לבית דין אחר שידינוהו.
משרשי המצוה, לפי שענין דיני נפשות הוא דבר קשה מאד, שצריך דקדוק גדול ביותר, ונצטוו הדיינים לנסות להציל את הנידון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו, לא שיטו הדין כדי להצילו, חלילה, אלא שצריכים להפך בזכותו, ואם יש לו זכות – יצילוהו, ואם לאו – יהרג, על כן הוזהרנו שיבוא הדין בכל מקרה לפני בית דין, ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם, כי אולי מתוך ראותם הענין, לא יוכלו להפך בזכותו, כי יתעורר לבבם לחייבו על כל פנים.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים בכל זמן, שאנו מוזהרים שלא להרוג שום חוטא, ואף על פי שראינוהו שעשה מעשה שיתחייב מוות בבית דין, ובזמן שבית המקדש קיים אנו חייבים להביאו לבית דין, והם ידונו אותו.
