פרשת מסעי
"לא תגורו מפני איש" (דברים א יז)
מצוות לא תעשה, שימנע הדיין מלפחד משום אדם בבואו לדון דין אמת, ואפילו אם הוא איש מזיק עז פנים, אלא יפסוק את הדין לאמיתו, ולא ישים לבו כלל למה שיקרה עליו מההיזק בשביל דינו, ועל זה נאמר 'לא תגורו מפני איש'.
שרש מצוה זו, השכל מעיד עליו.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, שנים שבאו לפניך בדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם, או אפילו משתשמע את דבריהם ואינך יודע להיכן הדין נוטה – אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב האדם הקשה, ונמצא רודף אחר הדיין להרגו. אבל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה, אינך רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש. וכן אמרו חז"ל, תלמיד היושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר, אינו רשאי לשתוק, שנאמר לא תגורו מפני איש.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים, כי הם היושבים לדון. והעובר על זה ולא רצה לדון לאחר שידע להיכן הדין נוטה מחמת יראת הנידון, עבר על לאו זה, ואם גם הטה את הדין, גם כן עבר על לאו זה, מלבד שעבר על לאו ד'לא תטה משפט'.
