פרשת מסעי
"ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" (במדבר לה לא)
מצוות לא תעשה, שלא לקחת כופר, כלומר פדיון ממון, ואפילו כל ממון שבעולם, כדי להציל את נפש הרוצח שלא להורגו, שנאמר 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות'.
שורש מצוה זו ידוע, שאם היה מותר לקחת כופר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול מחברו ועשיר ממנו – יהרגנו אם יחרה אפו עליו, ויתן כופרו, ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל.
ונוהגת בזמן שבית המקדש קיים, באנשים ובנשים, ואף על פי שאין נשים יושבות לדון, שייכת גם בהן מצוה זו, שאם מחמת איזו סיבה יבוא ביד אשה ענין שישאלו ממנה להציל נפש רוצח בשביל ממון, הרי היא מוזהרת שלא לעשות כן. והעובר על זה, בין איש בין אשה, ולקח כופר להציל הרוצח, עבר על לאו זה, ועונשו גדול מאד, כי זו סיבה לאיבוד כמה נפשות מישראל.
