פרשת נשא
"על נפש מת לא יבא… לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא" (במדבר ו ו-ז)
מצוות לא תעשה, שלא יכנס הנזיר לאהל המת, שנאמר 'על נפש מת לא יבא'.
ומצוות לא תעשה שלא יטמא לשום מת, ואפילו לא לקרוביו, שנאמר 'לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלוקיו על ראשו', וטעם החומרה הגדולה שבנזיר, שנצטווה שלא יטמא אפילו לאביו ולאמו, ואילו הכהן ההדיוט – שגם הוא קדוש – נטמא לשבעת קרוביו, הטעם הוא כיון שקדושת הכהן חלה עליו מעצמה, ולא קיבלה על עצמו מדעתו, אלא מאז לידתו נתקדש מכח שבטו, שכולו קדוש, והנהגתו עם קרוביו היא כהנהגת שאר בני העולם, כי אין חילוק בין האיש הכהן לשאר העם, מלבד זאת שבזמנים מסוימים עליו לעבוד בבית המקדש, אך לעומת זאת לעיתים גם כן ישכון בהיכלו וישמח עם אוהביו וקרוביו לשמחה ולמשתה, ועל כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו, ומפני זה הרשה לו ה' להטמא להם, כי דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום.
אכן האיש הנזיר לה', כל ימי נדר נזרו קדוש הוא לה', וכמו שהעיד עליו הכתוב 'כי נזר אלקיו על ראשו', לא יטמא בתאוות העולם, ולא ימצא בבתי המשתאות ובסעודת חברים, כי הפרשתו מן היין מוכיחה עליו שנתן ליבו להכין ולהתענות לפני השם, ולתקן דרכי נפשו, ולהניח תענוגי הגוף החשוך, ואחרי שומו כל ליבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש, מה חפצו בקירבת רעיו ואוהביו עוד, אין ספק כי בהתעלות הנפש יקל מאד בעיניה הנאת הגוף וכל ענינו, וכל שכן שלא תפנה אחר חברת בני אדם אחרים – בין קרובים ובין רחוקים, ולא תמצא תענוג בשום דבר מהדברים, זולתי בעבודה הקדושה אשר נתקשרה בה, ועיניה אליה תמיד. ועל כן לרוב קדושתו ומעלתו ופרישותו מאחיו תמנענו התורה מלהטמא להם, וכענין הכהן הגדול, כי מהיותו מעולה מאד בענינו, ונפרש מחברת האוהבים, ואין כל עסקיו ומחשבותיו זולתי בעבודת אלקיו יתברך תמנענו התורה גם כן מהטמא לאחד מכל קרוביו. ואין להקשות, כי הנזיר הרי עתיד לסיים את ימי נזירותו, וישוב לימי עלומיו וירדוף תאוותיו, ואם כן למה יהיה חמור יותר מכהן הדיוט? התשובה היא כי האדם אחר הזירו לה' פעם אחת, תקוה יש בו לקדש עצמו ולהוסיף יום יום בטובו, ומן השמים מסכימים על ידו, וכענין שאמרו חז"ל 'הבא ליטהר מסייעין אותו', ואחר שהזיר אפילו יום אחד יסתייע וישלים כל ימיו בטהרה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים.
