ספר המדע: הלכות דעות, פרק ב, ג-ד

ג) ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בדרך הבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא, גובה לב [-גאווה], שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו 'ענו מאד', ולא נאמר 'ענו' בלבד, ולפיכך צוו חכמים 'מאד מאד הוי שפל רוח', ועוד אמרו, שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך', ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח – יהיה בנידוי מי שיש בו גאוה, ואפילו מקצתה. וכן הכעס, מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, כשיש בדבר תועלת, או שרוצה להטיל אימה על הציבור אם היה פרנס עליהם ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם כאילו שהוא כועס, כדי לייסרם, ובאמת תהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, ויהיה כאדם שהוא מדמה [-מציג] כיצד נראה אדם כועס בשעת כעסו, והוא באמת אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו חכמים שכל הכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס, אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס לגמרי, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים שהן עלובין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים. ועליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו':
ד) לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר, אלא או בדבר חכמה, או בדברים שצריך להם לחיי גופו, אמרו על רב, תלמיד רבינו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים, ועל זה צוו חכמים ואמרו, כל המרבה דברים מביא חטא. ואמרו, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

וכן אפילו בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי האדם מעטים, ועניניהם מרובים, והוא שצוו חכמים ואמרו 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה', אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט, הרי זו סכלות. ועל זה נאמר 'כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים':