ספר המדע: הלכות דעות, פרק ד, ט-י
ט) יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות, והבשר המליח הישן, ויין מגתו [-יין שנוטלים מתחתית הגת, והוא עכור מחמת השמרים המעורבים בו], ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות. ויש מאכלות שהן רעים, אבל אינן כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט, ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלן עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים, וגבינה וחלב ששהא אחר שנחלב עשרים וארבע שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים, והפול, והעדשים, והספיר [-מין קטנית], ולחם שעורים, ולחם מצות, והכרוב, והחציר, והבצלים והשומים, והחרדל והצנון, כל אלו מאכלים רעים הם, אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד, ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל. והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאוכלן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. והדלועין, אוכלין מהן בימות החמה:
י) ויש מאכלות שהם רעים, ואינן כמו אלו, והם, עוף המים [-אווזים], ובני יונה הקטנים, והתמרים, ולחם קלוי בשמן, או לחם שנילוש בשמן, והסולת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשארה בה ריח מורסן, והציר העשוי מקרבי דגים, והמורייס העשוי משומן דגים, אין ראוי להרבות מאכלות אלו. ואדם שהוא חכם, וכובש את יצרו, ולא ימשך אחר תאותו, ולא יאכל מן הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה, הרי זה גבור:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
