ספר המדע: הלכות יסודי התורה, פרק ח, א-ב

הלכות יסודי התורה / פרק שמיני

א) משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, כיון שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי – הרהור ותהייה, ואינו מאמין באמונה שלמה, שהרי אפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר, רק לפי הצורך עשאם, ולא כדי להביא ראיה על הנבואה, כאשר היה צריך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן ויצאו ממנה מים. כפרו בו עדת קרח, בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות נעשו רק מחמת שהיה בהם צורך באותו זמן, ולא כדי להביא ראיה לכך שהוא נביא אמת. ובמה באמת האמינו בו ישראל, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש, והקולות והלפידים, והוא [-משה רבינו] נגש אל הערפל, והקול של ה' מדבר אליו, ואנו שומעים את קול ה' אומר 'משה, משה, לך אמור להן כך וכך', וכן הוא אומר 'פנים בפנים דבר ה' עמכם', ונאמר 'לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, כי אתנו אנחנו אלה פה היום, כולנו חיים'. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת, שאין בו דופי, שנאמר 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם', מכלל – ומשמע מלשון זו, שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה:

ב) נמצאו אלו שֶׁשׁוּלַח להן משה רבינו הם עצמם העדים על נבואתו שהיא אמת, ואינו צריך לעשות להן אות אחר, שהרי הם והוא יחד היו עדים בדבר, דיבר ה' עם משה, והרי זה כשני עדים שראו דבר אחד ביחד, שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו, כי הרי הוא עצמו ראה את הדבר יחד עם חבירו, כך משה רבינו, כל ישראל עדים לו שהוא נביא לה', אחר מעמד הר סיני, שדיבר עמו ה' בפניהם, ואינו צריך לעשות להם אות, וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו, בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים, ואמר לו 'ושמעו לקולך', ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי, ומהרהר ומחשב האם אכן זו נבואה אמיתית או שמא נעשה הדבר בכישוף, ולכן היה משה נשמט מלילך, ואמר לה' 'והן לא יאמינו לי', עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים, ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה, יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה, ולא ישאר בלבם הרהור. והוא שהכתוב אומר 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה'.

נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו, אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר שאם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אין הדבר כן, אלא אנו מאמינים לנביא העושה אות רק מפני המצוה שצוה משה בתורה, ואמר שאם נתן אות, אליו תשמעון, וכמו שצונו בתורה לחתוך הדבר [-לפסוק דין תורה] על פי שנים עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה עלינו מפי משה רבינו לשמוע מזה הנביא, אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת, או בכישוף ולט: