ספר זמנים: הלכות מגילה, פרק ב, ג-ד
ג) הקורא את המגילה על פה, לא יצא ידי חובתו. הלועז (-המבין לשון לועזית) ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקדש ובכתב הקדש, אף על פי שאינו יודע (-אינו מבין) מה הן אומרין, יצא ידי חובתו. וכן אם היתה כתובה יונית, ושמעה, יצא, אף על פי שאינו מכיר שפה זו, ואפילו היה השומע עברי:
ד) היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים, שאינה יוונית, לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד, והוא (-ובתנאי) שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון, אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי, לא יצא, לפי שנמצא אדם זה קורא על פה, וכיון שלא יצא ידי חובתו הקורא עצמו, לא יצא גם השומע ממנו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
