ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ב, טו-טז

טו) חצר שישראלים וגוי שרויין בה, והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה, ועשו עירוב דרך חלונות, אף על פי שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות, הרי הן אסורין להוציא מבית לבית דרך פתחים, מפני הגוי, עד שישכיר, לפי שאין רבים נעשים בעירוב [-על ידי עירוב] כיחיד, במקום הגוי [כלומר, אף שליחיד הדר עם הגוי בחצר אין איסור להוציא מבית לבית, כשיש שני ישראלים או יותר אינם נעשים כיחיד, אף שעירבו ביניהם, ואסורים בטלטול דרך פתחים].
טז) ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא, או שהוא עובד עבודת כוכבים ומזלות, הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו, ואינו מבטל רשות, אלא שוכרין ממנו, כגוי. אבל אם היה מן האפיקורוסין שאין עובדין עבודת כוכבים ומזלות ואין מחללין שבת, כגון צדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב, אין מערבין עמו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי, אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר, וזו היא תקנתו. וכן אם היה ישראל אחד כשר, וזה הצדוקי, בחצר, הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו רשותו:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!