ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ח, ח-ט
ח) המערב לשני ימים טובים של גליות, או לשבת ויום טוב, אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים, אין די בכך שהיה העירוב קיים בכניסת היום הראשון, אלא צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות. כיצד הוא עושה, מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת, ומחשיך עליו – נשאר שם עד שיחשיך היום, ונוטלו בידו ובא לו אם היה ליל יום טוב המותר בטלטול, ולמחר מוליכו לאותו מקום, ומניחו שם עד שתחשך, ואוכלו במקומו אם רצה בכך, אם היה זה ליל שבת האסור בטלטול, או מביאו אם היה ליל יום טוב, והטעם שאין די בכך שהיה העירוב מונח בכניסת היום הראשון, מפני ששני הימים הן שתי קדושות, ואינן כיום אחד, כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים:
ט) אם נאכל העירוב ביום הראשון לאחר שהחשיך היום, קנה העירוב לראשון, ואין לו עירוב לשני. ואף אם עירב ברגליו בראשון, צריך לחזור ולערב ברגליו גם ביום השני, ו'עירוב ברגליו' הוא שילך ויעמוד באותו מקום, ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה. עירב בפת בראשון, אם רצה לערב ברגליו בשני, הרי זה עירוב. ואם רצה לערב בפת גם ביום השני, צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון, ולא בפת אחרת.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
