ספר זמנים: הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ו, יא-יב
יא) גמר מלאכול ביום השביעי בשחרית, לא יתיר (-לא יפרק) סוכתו. אבל מוריד הוא את כליו מהסוכה לבית, ומפנה אותן מן המנחה ולמעלה. אין לו מקום לפנות, והוא רוצה לאכול שם ביום השמיני, פוחת בה מקום של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים על ידי שמוציא משם את הסכך, ומראה בכך שאינו אוכל שם לשם מצות סוכה. ואם הוצרך לסעוד בשאר היום השביעי עצמו, צריך לאכול בסוכה, שמצותה כל שבעה.
יב) כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שישב 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה'. ובלילי יום טוב הראשון מברך על הישיבה בסוכה, ואחר כך על הזמן – שהחיינו, ומסדר כל הברכות על הכוס, נמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה, ויושב, ואחר כך מברך על הזמן. וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד, לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
