פסקי הלכות, מסכת ברכות, פרק שלישי (ד)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

ל. בית שיש בו תפילין או ספר תורה אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין, אבל אם היה הכלי השני מזומן להם אפי' עשרה כלים ככלי אחד הן חשובין, ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשמרן ואפי' אשתו עמו במטה. (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה כד)

לא. שנים שהיו ישנים בטלית אחת כל אחד מהן אסור לקרות אף על פי שיכסה מתחת לבו עד שתהא טלית מפסקת ביניהן עד שלא יגע בשר זה בבשר זה ממתניו ולמטה, ואם היה ישן עם אשתו או בניו ובני ביתו הקטנים הרי גופן כגופו ואינו מרגיש מהן, לפיכך אף על פי שבשרו נוגע בהם מחזיר פניו וחוצץ מתחת לבו וקורא. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יח)

לב. עד אימתי הם קטנים לענין זה עד שיהא הזכר בן שתים עשרה שנה ויום אחד והנקבה בת אחת עשרה שנה ויום אחד והוא שיהא תבניתם כתבנית גדולים שדים נכונו ושערך צמח ואחר כך לא יקרא עד שתפסיק טלית ביניהן, אבל אם עדיין לא היו שדים נכונו ושערך צמח קורא עמהן בקירוב בשר ואינו צריך הפסק עד שיהיה הזכר בן י"ג שנה ויום אחד והנקבה בת שתים עשרה שנה ויום אחד. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יט)

לג. כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחם בו נתקדש ואסור להשתמש בו בדברי חול, הכינו ולא הניח בו או שהניח בו עראי ולא הכינו לא נתקדש והרי הוא חול כמו שהיה, ואסור לתלות את התפילין בין ברצועה בין בתפלה עצמה אבל תולה הוא את הכיס שהתפילין מונחין בו. (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה ט)

לד. מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו הרי זה מגונה, ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובא לאונסו אין בכך כלום, נזדמן לו רוק בתפלתו מבליעו בטליתו או בבגדו, ואם היה מצטער בכך זורקו בידו לאחוריו כדי שלא יצטער בתפלה ונמצא טרוד, יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפלה שלא לדעתו שוהה עד שתכלה הרוח וחוזר לתפלתו. (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יא)

לה. בקש להוציא רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו מהלך לאחריו ארבע אמות וממתין עד שתכלה הרוח, ואומר רבון כל העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו חרפה וכלמה בחיינו תולעה ורמה במיתתנו וחוזר למקומו ומתפלל. (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יב)

לו. השוויית הקול כיצד לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו אלא אם כן היה חולה או שאינו יכול לכוין את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר, ובלבד שלא יהא בציבור כדי שלא תטרף דעתן מקולו. (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ט)

לז. ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון חול, ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ד)

לח. וכשם שהוא אסור כנגד ערות אחרים כך הוא אסור לקרות כנגד ערותו ולא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערותו, היתה חגורה של בגד או עור או שק על מתניו אף על פי ששאר גופו ערום מותר לו לקרות קריאת שמע והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערותו, היה ישן בטליתו והיה ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא, אבל לא יחוץ צוארו ויקרא מפני שלבו רואה את הערוה ונמצא כמי שקורא בלא חגורה. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יז)

לט. כיסוי הערוה כיצד אף על פי שכסה ערותו כדרך שמכסין לקריאת שמע לא יתפלל עד שיכסה את לבו, ואם לא כסה לבו או שנאנס ואין לו במה יכסה הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא, ולכתחלה לא יעשה. (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ז)

מ. שכח ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון ויוצא וחולץ, אחר כך נכנס ועושה צרכיו, שאם יפסיק בעמוד ראשון בין בגדולים בין בקטנים יבוא לידי חלאים שיש בהן סכנה גדולה. (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה כ)

מא. היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא, והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה, היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא, היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע, אבל אם היתה במקומה אף ע"פ שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע, וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יא)

מב. ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח, ושאין לו עיקר כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה מרחיק עד מקום שתכלה הריח וקורא, גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן ואף על פי שאין בהן כלום ואין להם ריח רע מפני שהם כבית הכסא. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יב)

מג. צואה עוברת כגון שהיתה שטה על פני המים אסור לקרות כנגדה, ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור לקרות כנגדו עד שיעברו ממנו ארבע אמות. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יג)

מד. היה קורא והגיע למקום הטנופת לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסיק עד שיעבור מאותו מקום, וכן הקורא שיצתה ממנו רוח מלמטה יפסיק עד שתכלה באשה וחוזר לקריאתו, וכן בדברי תורה, יצתה רוח מחבירו אף על פי שמפסיק לקריאת שמע אינו פוסק לדברי תורה. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יד)

מה. כמה ירחיק אדם מצואה וממי רגלים ואחר כך יקרא ארבע אמות, במה דברים אמורים בזמן שהם מלאחוריו או מצדיו אבל אם היו כנגד פניו מרחיק מהן עד שלא יראה אותן ואחר כך יקרא. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ח)

מו. במה דברים אמורים כשהיה עמהן בבית במקום שוה אבל אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים או נמוך מהם עשרה טפחים יושב בצד המקום וקורא שהרי נפסק ביניהם, והוא שלא יגיע לו ריח רע, וכן אם כפה כלי על הצואה או על מימי רגלים אף על פי שהן עמו בבית הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן. (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ט)