במשקל החסידות
והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות – יתחייב להניחו ולא לעשותו, ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח 'שקר אתה דובר על ישמעאל' (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שנהרג הוא בעצמו, ונתפזרו ישראל, וכבתה גחלתם הנשארה, וכבר ייחס הכתוב את הריגת האנשים אשר נהרגו באותו זמן כאילו הרגם הוא, וכמאמרם ז"ל (נדה ס"א) על הפסוק 'את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה'. והבית השני גם הוא חרב על ידי חסידות כזו אשר לא נשקלה במשקל צדק, במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נה-נו) ששלח הקיסר קרבן שהיה בו מום קל, ורצו החכמים להקריבו משום שלום המלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. רצו להרוג את בר קמצא כדי שלא ילשין עליהם בפני הקיסר, ואמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב את ירושלים. והוא מה שאמר ר"י על זה: ענותנותו של רבי זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצינו.
