שיעור 13, מסכת מועד קטן, פרק שני

הגמרא מביאה ברייתא בענין הנאה ממלאכה שנעשתה באיסור בחול המועד: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, טוֹחֲנִים קֶמַח בַּמּוֹעֵד, לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אָסוּר לטחון, וְאִם טָחַן לצורך המועד, וְהוֹתִיר, הֲרֵי זֶה מוּתָּר גם לאחר המועד. קוֹצְצִין עֵצִים בַּמּוֹעֵד, לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אָסוּר. וְאִם קִיצֵּץ עצים לצורך המועד, וְהוֹתִיר לאחר המועד, הֲרֵי זֶה מוּתָּר. מַטִּילִין [-עושים] שֵׁכָר בַּמּוֹעֵד לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אָסוּר. וְאִם הִטִּיל לצורך המועד, וְהוֹתִיר, מוּתָּר לשתותו לאחר המועד.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב, חֲצַדוּ לֵיהּ חֲצָדָא – קצרו עבורו תבואה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, כיון שהיתה התבואה בשלה לגמרי, ואם לא יקצרוה תתקלקל, והרי זה דבר האבד. שָׁמַע זאת שְׁמוּאֵל, וְאִקְפַּד – והקפיד על כך. תמהה הגמרא, לֵימָא שְׁמוּאֵל כִּיחִידָאָה סְבִירָא לֵיהּ – שמא נלמד ממעשה זה ששמואל סובר שההלכה היא כדעת תנא יחיד, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, דָּבָר הָאָבֵד, מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד, וְשֶׁאֵינוֹ אָבֵד אָסוּר לעשותו במועד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, אֲבָל בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, אֲפִילּוּ אָבוּד כּוּלּוֹ, אָסוּר. וְקָיְימָא לָן דִּיחִידָאָה הִיא – ומקובל בידינו שברייתא זו נשנתה כדעת יחיד, אבל חכמים חולקים על כך וסוברים שאין חילוק בין תלוש למחובר, וגם במחובר לקרקע מותרת מלאכת דבר האבד. מתרצת הגמרא, (ל"א) [לֹא] – אין שמואל סובר כדעת יחיד, אלא הטעם שהקפיד על מעשהו של רַב, חֲצָדָא דְּחִטֵּי הֲוָה לֵיהּ – כיון שקציר חיטים היה זה, דְּאִי שָׁבִיק לֵיהּ לֹא פָּסֵיד – שגם אם היה מניח את התבואה כך, לא היתה נפסדת, וכיון שאין זה דבר האבד, לא  היה ראוי לרב לעשות כן [אבל שעורים, שאם מניחים אותם ללא קצירה נופלים הגרעינים מהשיבולים, לדברי הכל מותר לקצור זאת בחול המועד]. ממשיכה הגמרא ומבארת, וְרַב עצמו, מַאי טַעֲמָא עֲבַד הָכֵי – מה הטעם שעשה כן, אם לא היה זה דבר האבד. מתרצת הגמרא, אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל הֲוָה – לרב לא היה מה לאכול אם לא שהיה קוצר וטוחן את החיטים הללו, ובאופן כזה הדבר מותר [ואף שיש לו כסף, אין מצריכים אותו לקנות בשוק (רמב"ם)], דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, וְאִם אֵין לוֹ מַה שיֹּאכַל בחול המועד, קוֹצֵר, וּמְעַמֵּר, וְדָשׁ, וְזוֹרֶה, וְטוֹחֵן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָדוּשׁ בְּפָרוֹת בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא, כיון שיש קול לדבר. מקשה הגמרא, אם כן, שזה היה טעמו של רב, וּשְׁמוּאֵל, מַאי טַעֲמָא אִקְפַּד – מדוע הקפיד על כך, והרי נהג רב כדין. מתרצת הגמרא, לֹא סִיְּימוּהּ קַמֵּיהּ – לא אמרו לפני שמואל את כל הענין, ולא ידע שאין לו מה לאכול. אִי נַמִּי – עוד יש לומר, שבאמת ידע שמואל את טעמו של רב, ואף על פי כן הקפיד, כיון שאָדָם חָשׁוּב שָׁאנִי – שונה הוא דינו של אדם חשוב, שבני אדם עשויים ללמוד ממעשיו, ולא ידעו הכל שהיה לו היתר בדבר.

מביאה הגמרא מעשים נוספים בענין מלאכות בחול המועד: רַב יְהוּדָה, שָׁרָא לְמִעְקַר כִּיתָּנָא בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – התיר לעקור פשתן בחול המועד, מִשּׁוּם דַּחֲזֵי לַחֲפִיפָה – כיון שניתן להשתמש בפשתן כדי לכסות בו מיני מאכלים בלילה, מפני הטל. וְכן התיר לְמִיקְטַל כְּשׁוּתָא – לקצור כְּשּׁוּת, והוא מין צמח, דַּחֲזִי לְשִׁיכְרָא – הראוי לעשות ממנו שיכר בחול המועד עצמו, וּלְמִעְקַר שׁוּמְשְׁמֵי – וכן לעקור שומשומים, דְּחַזְיָאן לְנַאזְיֵא דְּאִית בְּהוּ – שהגרעינים שבהם ראויים לשימוש בחול המועד עצמו, להוציא מהם שמן או לטגנם בדבש.

רַבִּי יַנַּאי, הֲוָה לֵיהּ הַהוּא פַּרְדֵּיסָא דְּמָטָא [זִימְנֵיהּ] בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – היה לו פרדס שהגיע זמן קטיפת פירותיו בחול המועד, ואם לא היה קוטף את הפירות היו מתקלקלים, קַטְפֵיהּ – קטף רבי ינאי את הפירות, כדין מלאכת דבר האבד שמותר לעשותה בחול המועד. לְשָׁנָה – בשנה הבאה, שָׁהוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְפַרְדֵּיסַיְהוּ לְחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – השהו כולם את קטיפת הפירות מפרדסיהם לחול המועד, כיון שחשבו שהדבר מותר בכל אופן. אַפְקְרֵיהּ רַבִּי יַנַּאי לְפַרְדֵּיסֵיהּ הַהוּא שַׁתָּא – ומחמת צערו של רבי ינאי שהגיעה תקלה על ידו ונכשלו בני אדם רבים בעשיית מלאכתן בחול המועד, הפקיר את כל פירות פרדסו של אותה שנה לעניים. ואמרו על מעשה זה ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ב) יָלְפִין מִקַּלְקַלְתָּא – דרך בני אדם ללמוד הנהגות מקולקלות מאחרים, כמו שלמדו העם מרבי ינאי שמותר לעשות מלאכה בחול המועד, וְלֹא יָלְפִין מִתַּקַּנְתָּא – אך אינם לומדים מבני אדם הנוהגים בהנהגות מתוקנות, שהרי כשהפקיר רבי ינאי את פירות פרדסו לא נהגו כך כולם.

עוד אמרו שם בירושלמי (הלכה ג), רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רַבָּנָן אָמַר, פְּרַקְמַטְיָא אֲבוּדָה – סחורה העשויה להתקלקל אם לא יטפלו בה, שָׁרֵי לִמְטַלְטְלָא בְּמוֹעֲדָא – מותר לטלטלה בחול המועד, כגון להופכה מצד לצד כדי שלא תתעפש. הֲדָא שַׁיַּירְתָּא – שיירה של סוחרים העוברת ממקום למקום, וניתן לקנות מהם סחורה בזול, ואם ימתין האדם עד לאחר חול המועד כבר ימשיכו בדרכם ולא יוכל לקנות מהם, שָׁרֵי מִזְבַּן מִינֵּיהּ בְּמוֹעֲדָא – מותר לקנות מהם בחול המועד, והגם שזו רק מניעת רווח, והתבאר לעיל שבמקום מניעת רווח אסורה עשיית מלאכה אפילו בדבר האבד, כיון שכאן אין זו מלאכה ממש אלא רק מקח וממכר, הדבר מותר. והטעם שאנו מחשיבים זאת כדבר האבד, כיון שזה עיקר הרווח של משא ומתן, לקנות בזול ולמכור לאחר זמן ביוקר.